טרשת נפוצה, האם מה שאנחנו אוכלים לא יכול להגביר את הסיכון לחלות במחלה ולהחמרה אם כבר נמצאים שם?
טרשת נפוצה, האם מה שאנחנו אוכלים לא יכול להגביר את הסיכון לחלות במחלה ולהחמרה אם כבר נמצאים שם?
אחד ההסברים שדי נראה כמקובל יותר היום הינו האפשרות שמאכלים שאנחנו אוכלים יכולים להיות “עוינים” לגוף שלנו ולא מבחינה של אוכל לא תקין שיגרום לשלשולים או לכאבי בטן, אלה מכיוון שמנגנוני החיסון שלנו אינם מסכימים שמאכל זה יהיה בין החומרים שיסתובבו בסביבה הפנימית שלנו; המערכת הפנימית בסופו של דבר בונה מהמאכלים האלה את אבני היסוד של הרקמות כולל העצבים. אין מאכל טוב או רע אלא דרך “עיניו” הבוחנות של מנגנון החיסון. ישנה תופעה במערכת העיכול הנקראת “LEAKY GUT” או בעברית בטן דולפת. תופעה זו היא די שכיחה באוכלוסייה של העולם המערבי ופחות שכיחה באוכלוסייה הפחות מפותחת של מדינות חלשות כלכלית.
מה המשמעות של תופעת הבטן הדולפת?
היא מעידה על כך שקירות ודפנות מערכת העיקול שלנו אינם שומרים ומסננים את תכולת המעי באופן מוחלט, כך שהוא “דולף” ומאפשר לחלק מהחומרים שעוברים דרכו להסתנן החוצה מזרימת המעי.
דליפה זו היא יומיומית והערכים שנשמטים החוצה מטיילים במקומות מהם אין להם אפשרות לחזור, והם גם לא יכולים לעבור יותר תהליך של עיכול תקין ושל ספיגה לתאים כאוכל.
מה הגוף שלנו עושה עם אותם “פולשים” שלכאורה היו צריכים להיות מזון?
היות והגיעו לזרם הדם ולסביבה של התאים, הם נלקחים כחומרי בניין לבניית קירות וחלקי מערכת שהיו צריכים לתפקד כתאים תקינים. אך היות ולא עברו תהליך עיבוד נכון, הם לא נראים כמו שאר החומרים. לכן מנגנון האבטחה, מערכת החיסון של הגוף, שולח בעקבותיהם “מחסלים”, תאים שמוציאים מהקירות את החומרים הלא תקינים ומשאירים קירות מחוררים או נבובים או לא פונקציונליים. לכן בבואנו לבדוק רקמה כזו או אחרת נמצא כי חסרים בה רכיבים שונים.
תגובה זו בגוף מכונה פעולה אוטו-אימונית; הגנה עצמית של מערך החיסון נגד התאים ה”בריאים” לכאורה של הגוף. במחלת הטרשת החומר שנפגע בעיקר הוא המיאלין (MYELIN) שהוא ציפוי המבודד את הפעילות החשמלית של העצבים. בהיותם חשופים, העצבים יוצרים קצרים חשמליים ופוגעים בתפקוד. התנהלות כזו יכולה להסביר מדוע חלק מתאי שכבות הציפוי של העצבים מתקלפים ונשארים ללא הגנה. ציפוי זה היה מגן על העצבים מפני “קצרים” חשמליים ומונע תקלות תפקודיות של מנגנונים עצביים שונים.
בסטטיסטיקות שבוצעו נמצאו מאכלים שונים שהשפיעו במיוחד על כמות ההתקפים ועל תדירותם במחלת הטרשת. ביניהם מוצרי חלב, ביצים, סוכר, שמרים ורבים מהדגנים. ההתקף הופיע לרוב כתופעה של דלקת אלגית ולעתים קרובות היו נסיגות ארוכות של עד 20 שנה בין התקף להתקף.
