רוני שגיא
חייבים להמשיך לצייר
לפני שמונה שנים מצאה רוני שגיא ממושב ביצרון תחביב חדש: ציור. ארבע שנים מאוחר יותר התגלתה בגופה טרשת נפוצה ומאז היא במאבק נגד השעון להספיק ולצייר כמה שיותר. את התוצר המרשים ניתן לראות כעת בגלריה של עמליה ארבל
כשהציירת רוני שגיא (53) עומדת לפני כן הציור שלה ומרגישה את העקצוצים בידיים, היא יודעת כי הזמן שנותר לה לצייר קצוב. תיכף, היא יודעת, העקצוץ הטורדני יתגבר, ילך ויתפשט, עד שלבסוף ישתלט על כל היד. אחר כך, היא יודעת, יגיעו הכאבים והרעידות הבלתי נשלטות ואז, כרגיל, לא תהיה ברירה והיא תיאלץ להניח את המכחול ולנוח.
שגיא מודעת היטב לעובדה כי לא מדובר באירוע חד פעמי, ושגם אם הפעם יחלפו הדקירות, החולשה, הרעידות ואובדן התחושה, ייתכן כי יום אחד מחלת הטרשת הנפוצה תכריע את גופה, והיא תיאלץ לחדול מלצייר. בינתיים, בתקווה שהיום הנורא הזה לא יבוא, מנסה שגיא להתעלם מהכאב ומהרעידות ולהמשיך ולצייר, עד הרגע שבו אי אפשר יותר, הרגע שבו היא נאלצת להותיר ציור חצי גמור בחדר העבודה ופונה למנוחה בחדר השינה.
שפיר, אבל
הכל החל, לפני ארבע שנים בדיוק. “זה היה יום שישי”, היא נזכרת, “הלכתי לנוח קצת בצהריים לאחר שבישלתי חלק מארוחת הערב של אותו יום. כשהתעוררתי ראיתי לפתע אנשים לבושים לבן שלא הכרתי, מקיפים את המיטה שלי. נכנסתי נורא ללחץ”.
והיתה סיבה להילחץ. “מצאתי אותה מפרפרת במיטה, והזעקתי מגן יבנה צוותים של טיפול נמרץ”, מספר איציק שגיא, “זה נראה לי אז כמו אירוע מוחי, אז מיהרתי לעשות לה החייאה עוד לפני שהגיעו הצוותים הרפואיים. כשהם הגיעו הם הסבירו לי שלא מדובר באירוע מוחי אלא בהתקף אפילפטי”. בצד עמדו מבוהלים וחסרי אונים ילדיהם של איציק ורוני: ערן, אייל, גיל ויעל.
שגיא הובהלה באמבולנס לבית החולים קפלן ברחובות. משם הועברה לבית החולים בתל השומר, שם גילתה בדיקת MRI גידול שפיר במוחה. הגידול אמנם הוצא במלואו, אולם את הרופאים הטרידו הכתמים הלבנים שנמצאו על גזע המוח. סדרת בדיקות העלתה כי מדובר בטרשת נפוצה – מחלה כרונית של מערכת העצבים הגורמת לפגיעה באיברים שונים, ובמיוחד בעמוד השדרה, המוח ועצב הראייה. שלושת התסמינים העיקריים של המחלה (הנקראים שלישיית שארקו) הם ליקוי בדיבור, בעיות מוטוריקה וקואורדינציה וכן רעידות.
רוני שגיא. הציור הסיח את דעתה מהתחושות הקשות
השבוע, ארבע שנים אחרי הטראומה ההיא, ששינתה את עולמה מהקצה אל הקצה (ושינתה גם את נקודת מבטה האמנותית, כפי שהיא באה לביטוי בציוריה), חנכה שגיא תערוכה יחיד בגלריה של עמליה ארבל בתל אביב.
עשית משהו שקשור לאמנות לפני כן?
“ברור. אני קוראת לזה עבודות מקרמה, אבל זה לא היה רציני. גם לא התייחסתי אל זה באותה הרצינות כפי שאני מתייחסת לציור”. שגיא הצטרפה לחוג הציור במתנ”ס גדרה, בו הדריכה הציירת חנה נווה. לאחר שנתיים פרשה המורה הוותיקה לפנסיה ואת מקומה תפס הצייר מאיר נטיף. “אצלו היתה הפריצה האמיתית שלי”, אומרת שגיא, “הוא נתן לי כלים שלדעתי לא הייתי מסוגלת לצייר כיום בלעדיהם”.
חזרת מיד ללימודי הציור לאחר שיצאת מבית החולים?
“כמעט מיד, הייתי חייבת זמן להסתגל”.
משהו השתנה אצלך מבחינת הציור עצמו, מבחינת הנושאים בהם עסקת?
“כשמאיר הביא פורטרטים לצייר בחוג שלנו, הייתי בטוחה שזה משהו שאני לא מסוגלת לעשות. בעבר לא הייתי מסוגלת לצייר דמויות כלל, לא של בני אדם ולא של חיות. אבל ניסיתי בגלל שמאיר התעקש ומשום מקום זה פתאום הצליח. יש כנראה דברים עם נתיב משלהם”.
בולטים אצלך ציורים של ידיים.
“מאז שהתגלתה אצלי המחלה אני מסתכלת באדיקות על ידיים של אנשים. הגעתי למסקנה שזה האיבר החשוב ביותר בגוף האדם”.במוצאי שבת, כאמור, נפתחה התערוכה הראשונה של שגיא, בגלריה של עמליה ארבל בלב הסצינה התל אביבית.
אז מה גרם לך בסופו של דבר ללכת ולהופיע, ועוד דווקא בגלריה מפורסמת בתל אביב?
“חשבתי שזה יהיה נחמד שיהיה עוד משהו שיסיח את דעתי מהמחלה ומן התחושות הפיזיות והנפשיות הקשות”.
איך הגעת לעמליה ארבל?
“גיורא אשכול, שהוא מורה לציור, אמן ואנימטור הציע לי להיפגש עם עמליה, שהיא אוצרת נחשבת מאוד בארץ ובעולם. הייתי מאוד פסימית. הגעתי ממש כמו לראיון עבודה, עם תיק העבודות שלי בלי לצפות לכלום”.
“היא אמנית בקנה מידה בינלאומי”, אומרת עמליה ארבל על רוני שגיא. “היא הגיעה אליי כל כך מהוססת ואנונימית, אבל ברגע שראיתי את ציורי הידיים שלה, ידעתי מיד עם מי יש לי עסק. ביטלתי תערוכה והכנסתי אותה, אי אפשר לדחות אמנית כמוה, בהתחשב במצבה”.
