במהלך שנת הלימודים הראשונה לתואר בעבודה סוציאלית, לקחתי חלק באגודה לטרשת נפוצה. באגודה זכיתי ללוות אישה זקנה אשר חולה בטרשת נפוצה יותר מ24 שנה, הינו נפגשות פעם בשבוע למשך שעה בבית שלה, הייתי שומעת על חוויות העבר שלה, איך היא חווה את ההווה שלה והאתגרים שלה ומה המחשבות שלה על העתיד.

ברמה האישית, למרות שאני והמטופלת שלי הינו מהאוכלוסייה הערבית, אך שתינו שייכות לשתי דתות שונות, אני מוסלמית והיא נוצרייה. ולמרות זאת, אני ממש נהנית כשאני מבקרת אותה, אחרי שהתרגלו אליי כוס התא מגיע אוטומטית עם כוס הקפה של המטופלת, איך שאני אוהבת, לרוב בלי לשאול אותי אפילו. מה שמראה שקשר מטפל מטופל יכול להתקיים גם כשיש שוני ביני לבין המטופל שלי- תרבותי, דתי, ואולי גם אתני.

מה למדתי מהמטופלת שלי ומה קיבלתי ממינה: היא הייתה אישה מלאה באירועים שיש לה לספר, נעים לשוחח אתה ותמיד יש לה על מה לדבר, מה שפיתח אצלי מיומנויות של הקשבה פעילה. היה שם סיפוק עצמי בשבילי, מרגישה חיה כשאני רואה את המטופלת שלי מרגישה בנוח לדבר איתי ולשתף אותי. ההנאה שלה מהמפגשים נותן לי תחושה טובה, שלמרות שאין פתרון, הדיבור מקל עליה. למטופלת שלי יש ראייה חיובית על החיים, עבר עליה המון קשיים, חלקם קיצוניים; מה שמרשים אותי שהיא עם חיוך, ומכאן למדתי לחזק את האופטימיות שלי כלפי החיים.

בנוסף למפגשים השבועיים עם המטופלת קיבלנו הכשרה פעם בשבועיים שהיו חיוניות ובסיסיות לקבל תמיכה וקבלת מענה לאתגרים שחוויתי עם המטופלת שלי. בנוסף לכך, היו הכשרות מהאגודה ישירות, ימי עיון וצפיה בקבוצות תמיכה, שלפי דעתי היו משלימות למפגשי ההכשרה עם המלווה שלנו.

האגודה הישראלית לטרשת נפוצה סיפקה לי חלון שאפשר לי להתבונן ולהבין את האתגרים השונים שיכולים לעמוד בפני החולים, במיוחד אילו שחולים בטרשת נפוצה. תודה על ההזדמנות הזאת, ללמוד על האנשים מעבר למחלה שלהם, ולהכיר אותם מזווית אנושים יותר שהיא יותר שקופה ונוגעת באנשים ברמת הרגשות.

Image: miguel-henriques-unsplash