דוב גוגנהיים
דוב גוגנהיים
שמי דב גוגנהיים ואני תלמיד ישיבה בן עשרים שאוהב ללמוד. אני מתעניין כמעט בכל דבר שגורם לי לחשוב ובתיכון אפילו הייתי קפטן נבחרת הפוטבול.
בגיל 16 עליתי לבד לישראל מתוך אידיאולוגיה ציונית מושרשת ובמטרה מוגדרת לעזור לבני עמי. בעתיד אני מתכנן ללמוד באוניברסיטה כלכלה ומדעי המדינה.
במקרה אני גם חולה בטרשת נפוצה.
החיים שלי היו די טובים. סיימתי תיכון עם בגרות מלאה במגמת פיזיקה והתחלתי ללמוד בישיבת מעלה גלבוע. פגשתי שם מורים מעוררי השראה ותלמידים מישראל ומרחבי העולם, שאתגרו אותי ובחנו את יכולותיי האינטלקטואליות. התאמנתי באופן קבוע לקראת מבחני המיון ליחידות העילית הטובות ביותר בצה”ל. ידעתי שברשותי מוטיבציה ופרופיל רפואי מתאימים לשרת באחת מהן, בתור חייל בודד.
יום אחד הכתה בי תחושת בטן משונה – באופן מילולי. אובדן התחושה והעקצוץ התפשטו לאורך כל הגוף, עד שבקושי יכולתי ללכת. אחרי שבוע בערך הלכתי לחדר מיון כדי לבדוק את מה שזה לא יהיה.
יום הולדת שמח לי. יומיים לפני יום הולדתי ה-19 חיי השתנו לנצח. מעולם לא שמעתי על טרשת נפוצה ועתה נאלצתי ללמוד על כל דבר על המחלה הזאת ממקור ראשון. ביום ההולדת שלי שוחררתי מבית החולים, אבל לתוך עולם שונה מאוד מזה שעזבתי, עולם אפל יותר. לראשונה בחיי לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה או מה אעשה.
כמו שכל חולה בטרשת נפוצה יוכל לומר לך, השנתיים הראשונות לאחר האבחנה הן הכי לא יציבות, אם לא הקשות ביותר. לאחר שאובחנתי שקעתי בדיכאון. מבחינה פיזית, יכולותיי הוגבלו. אפשר לומר בביטחון שלעולם לא אבקיע עוד טאצ’דאון במגרש הפוטבול וכנראה לא אטפס על האוורסט, לפחות לא השנה. גם לא אזכה לשרת את מדינתי באחת מיחידות העילית של צה”ל.
הטרשת הנפוצה גבתה ממני גם מחיר נפשי, ולא רק ממני, כפי שיעידו בני משפחתי וחבריי. חלומי לגבי הצבא התפורר, ומאותו רגע ואילך הוגדרתי כ”נכה”. לסביבה שלי היה קשה לראות מישהו שהיה בעבר כה פעיל ומלא פוטנציאל מתקשה כעת לסגור את כפתורי חולצתו. עם כל ההתקפים החוזרים והאשפוזים, טיפולי החוץ, השיקום, הריפוי בעיסוק, התרופות שונות ושיבוש השגרה הייתי ברכבת הרים רגשית. ברור שכל זה היה יותר מדי עבור צעיר בן 19, במיוחד אחד שחי לבדו.
חלק קשה נוסף בטרשת נפוצה הוא ההכרה ששום דבר לא מתרחש בחלל ריק. הכוונה היא שהמחלה לא השפיעה רק על הגוף שלי אלא על כל עולמי. חברויות השתנו, הביטחון העצמי התערער, חלומות התנפצו וחיי השתנו לחלוטין. קונספטואלית הבנתי את זה כבר מהיום הראשון, אבל הפנמתי זאת בתזמון די אירוני. לאחר שנה שבה חייתי עם טרשת נפוצה (יום הולדת עשרים שמח), סבלתי מהתקף חמור ששיתק אותי למשך כמה ימים. בזמן ששכבתי במיטת בית החולים היה לי המון זמן לחשוב, וכשאני חושב אני כותב. אני אוהב לקרוא ולכתוב שירה, וזה בדיוק מה שעשיתי. הבנתי שעל אף שחיי השתנו, זה לא אומר שהמצב חסר תקווה. נותרו לי עוד הרבה דברים לעשות ולהגשים – ואני לא מתכוון לתת למחלה לעצור בעדי. התובנה החדשה הזאת באה לידי ביטוי בשיר הבא שכתבתי:
איש צעיר
מלא בתקוות וחלומות
קופץ על מטוס מלא אפשרויות
או כך זה נראה
חולפות כמה שנים,
והחלומות מתגשמים
החיים נורמליים;
מול צבעי כחול לבן
הוא מציב מטרות
ומשיג אותן בלי בעיה
הוא עובד קשה,
אבל החיים מתוקים
עד שמגיעה שנה
שבה הכול מתפורר
הוא חדל להרגיש
הוא חושב שיטבע
כמה דברים קורים כל כך מהר
כמה מהם מסרבים להיעלם
אבל בסוף הכול עובר
אנחנו קוראים לזה גורל
זה מסתיים כפי שהתחיל
הגרוע ביותר שהיה
נותן זמן לחשוב
לא משנה כמה מאוחר
זמן לשוב אל מה שהביא אותו עד לכאן
זמן לאמץ את הגישה הישנה
אל תפקפק בעצמך – אל תיכנע לפחד
ובשום אופן אל תשקע באפילה
זה לוקח רגע,
זה לוקח שנה
זה שווה חיים שלמים
הלקח כה יקר
מנסה להיות חזק
אבל מרגיש כל כך חלש
מנסה להמשיך הלאה
אבל העתיד נראה רע
מנסה להישאר מאוחד
אבל מרגיש לבד
נשבע לעצמי שהמצב ישתפר
אבל לא מאמין למילה
הנה הוא, שנה אחרי
שבור, כואב, בודד
הנה הוא, שנייה אחרי
טוב יותר, חכם יותר, בוגר
איש צעיר
מלא בתקוות וחלומות
לא יכול לדעת מה יקרה
ועדיין, מול אפשרויות חדשות, פניו קורנות
אז כפי שאתם יכולים לראות, הפעם יצאתי מבית החולים בנחישות חדשה להביס את המחלה הזאת. לא ידעתי איך, מתי, או אם אצליח, אבל התכוונתי לנסות. בעזרת הידידים והיקרים לי, וכמובן המרכז לטרשת נפוצה בבית החולים הדסה, עמדתי לתת את כל מה שיש לי.
נקפוץ להווה, אני רוצה לחשוב שמצבי הרבה יותר טוב. מאז אותו התקף סבלתי משניים נוספים, אבל זה לא מנע ממני לעשות את מה שאני אוהב – לחיות. עברתי לישיבה קרובה יותר למרכז לטרשת נפוצה ולרופאים שלי ופגשתי מגוון חדש של מורים מרתקים ותלמידים. העברתי הרצאות אודות טרשת נפוצה לקבוצות שונות, השתתפתי במרתון בן 5 ק”מ והקמתי קמפיין גיוס, שבעזרתם הנדיבה של חברים מרחבי העולם גייס 20,000 ₪ עבור מחקר לטרשת נפוצה. בחרתי להתגייס לשירות הלאומי והתקבלתי לכמה משרות ממשלתיות; חזרתי למועדון הכושר ושבתי להתאמן ואני יוצא לטיולים עם חברים, המסורת הישראלית הכי טובה שיש. בקיצור, אני חי חיים מאושרים ומספקים. עוד לא סיימתי ללמוד, לתכנן, להגשים ולהותיר את חותמי בעולם. זה המקום שבו אני נמצא היום.
זה לא דף הוראות לחולי טרשת נפוצה. אצל כל אחד המצב שונה וכך גם מנגנון ההתמודדות שלו (אבל תרגישו חופשי לעשות כמוני – חיקוי הוא צורת החנופה הגדולה ביותר). אני כותב את זה כדי לחזק את המסר שאסור לוותר. אני באמת ובתמים מאמין שעד יומנו האחרון, לכל אחד מאיתנו יש את היכולת והאחריות לרדוף אחר חלומותיו ולהגשים אותם. נכון שהאתגרים לפעמים נראים קשים מדי, אבל הם אלה שמחשלים אותנו בסופו של דבר. וכמו שלימדו אותנו הביטלס, אנחנו מסתדרים עם מעט עזרה מחברים.
השלים תיכון בארץ
לומד בישיבה מזה שנתיים ושנה הבאה יצטרף לשירות הלאומי.
