מחזור השירים לילדים זקנים

שבת הגדול

אי שם בארץ הקודש ממוקמת עיירה משמימה ושמה בישראל "מעוזיה". שרועה היא בעמק שלפנים ביצה היה ועתה מקור חיים שוקק ומלא סיפורים כרימון.
בזכות נולדה ולא בחסד: חסידים הקימוה, עובדי כפיים שהתורה שוב לא הייתה אומנותם. בראש רבם: איש גדול ורב בתורה ועל פיו ישק כל דבר.. בימים עברו שכן במקום כפר ערבי ושמו "ביר קלעה" ומחצלות סוף, מעדר מראים שמראם כפני אדונם ועזים שחורות כקדרה וכל שנפל בחלקם לחץ צר ומים לחץ- תרתי משמע.
כאשר רכשו החסידים את הקרקע תמורת חופן מטבעות זהב, מבעליו- אפנדי שישב בעיר הגדולה וכל אריסיו חשובים היו לו כקליפת השום- סולקו אותם אריסים להוציא מתי מעט שנותרו בשוליים, על אפם וחמתם של בעליה החדשים, ואכן כל הטוען שהארץ ריקה הייתה בשוב בניה לגבולם- אמת אומר. עתה עמדה בפני החסידים הבעיה כיצד יקרא המקום. אבי עליו השלום, פניו חתומות, הציע לקרוא למקום " בית הבעש'ט ", אולם הרב חייך ואמר : מוטל, רב לך!.. יש שרצו בשם "באריה" למען שמר במעט את שם המקום מקדמת דנא, אולם הרבה פסק "מעוזיה" – וכך היה.
מסתבר שבזכות יראת שמים, יבוש ביצות, עמל ויגע, ראו המתיישבים ברכה בעמלה ולא עוד אלא ששמם יצא לתהילה כעובדים חרוצים והדבר משך גבירים מאירופה בטרם נפל עליהם הכורת, ואלו הקימו בה מפעלים ובתי מלאכה שהפכו לשם דבר בארץ הקודש. אחד מאותם מפעלים, היה בית חרושת לצבעים שהפך לסמל לאיכות ומקור גאווה לבעליו. שנים היו מייסדיו, שני אחים: הבכור איש אשכולות, מסורתי, כפה לראשו, פניו גלוחות, ממולח וחריף, הצעיר גלוי ראש היה, ממושקף, חמור סבר, ולו- שומו שמים תואר.

ד"ר לכל דבר: דיפלומה שלא של מה בכך באותה קרת, בה דרו עוד שני דוקטורים לרפואה, פליטי גרמניה, שראו חיל בחולים ובחולאים. אולם דבר לא היה להם ולאותו ד"ר לפילוסופיה שכגודל תוארו כן גודל אפסותו. יש המלחשים שאת הדיפלומה הנכספת רכש האיש בכסף מלא והיו אף שהראו באצבעם על תלמיד חכם מצטנע שעשה מלאכת אדונו- תמורת מזומנים שהיה בהם לכלכל משפחה בכבוד מחצית המאה לפחות.
אחות הייתה לאותם גבירים: בצעירותה יפה הייתה ורבים היו השדכנים שצבאו על דלתם לבקש את ידיה, כי כגודל יופייה כן גודל נדונייתה. והנה, תלמיד חכם, בעל יחוס, התמזל מזלו וזכה בה, ואת השימוש ברעייתו- סברה היא- אולם השימוש שעשה בכספה, התמיה רבים: בזכות הממון פנה הוא ללימודי חול, לאמור: התקבל אותו בן חיל לאוניברסיטה באשכנז ואף סיים לימוד ראיית חשבון בטרם עלות שליחי השטן לשלטון.
עתה שימש כאיש הכספים במפעל וכאשר נפטר האח הבכור ללא כל התראה מוקדמת- נותר העסק, לכאורה, בידיו האומנות של הד"ר הנכבד, אך בפועל בידיו האמונות של רבן הכספים המסופח. לימים התרחבה מעוזיה ובאו בנקים לגבולה: יען כי במקום בו קיים בנק אחד, הלכה פסוקה היא שיש להקים מייד בנק מתחרה- מעין סגולה לפרנסה. ואכן האחד התהדר כבנקם של פועלים והאחר כבנק אנגלו- פלשתינה בע"מ, אשר ברבות הימים הפך לבנק הלאום בארצנו. וכך, באותם שני ברי משכון, יכולת להפקיד את כספך ולזכות בתמלוגים שיש בהם משום שמירת הממון, הרחבת הדעה ורווחה לעת מצוא, מחד, ולממכר נשמתך תמורת מצלצלין בשעת דחק, מאידך. מעשה יאה שהביא רווחה לרבים וטובים ושלום על ישראל.

והנה חלפה שמועה שקם מתחרה בסתר לאותם בנקים צנועים שהאירו פנים זה לזה, לאמור: שמרו המה מכל משמר על אותה ריבית ועל אותו נשך, אולם מה רבתה התמיהה לאמור : שמרו המה מכל משמר על אותה ריבית ועל אותו נשך, אולם מה רבתה התמיהה שעה שגונבה לאוזניהם הבשורה שאותו מתחרה מעלה את התשואה למפקידים בצורה יוצאת דופן- מהלך חצוף שהיה בו כדי כדי לפגום בשמם הטוב ואף למוטט את אשיות בנקם. ומי היה אותו בנקאי עלום? אותו רבו כספים: כולו לבוש שחורים כאחד החסידים, מזוקן, זקנו שחור, להוציא נימי כסף- מעין בבואה לייעודו- גבה קומה, רזה, חלקלק שכולו מרהבה. ואכן השמועה שכנפי חסידים הפיצוה ברבים, הביאה למפתנו רבים וטובים שהשקיעו מעותיהם ולירותיהם אצל אותו חסיד, מעניקים ממונם תמורת תקיעת-כף, ברכה ופתקה חתומה בכתב ידו שהיה נאה ורהוט, וכל הצדדים ראו ברכה בעמלם.
אותה מעוזיה מבורכת הייתה בזוגות ושלמים שרק החמה והלבנה במילואה עלו עליהם באריכות ימים ובחלוקת העול. אולם מעל כולם התנשאו אותם השנים שאף בשמים שאלו: הייתכן? מעטים הכירו אותם בשמם, אולם כל הבאים בגבולם בעסקי פרקמטיא או ברכישת ריהוט משופרא דשופרא- קונים עלי שתמהו, משום שעל גבי החוזה נכתב ונחתם בזו הלשון: נפתלי וגיטל שחור – שם שהיה בו יותר מסמל ואות לכל מגיד עתידות, כל זאת משום שבאותה מעוזיה זכו הם לכינוי הולם: הוא "שבת הגדול", היא "יום שישי הקצר", ומסתבר כי לא היה מקום לתמיהה: גבוה היה כברוש, זק גו, זקנו השחור שאניצי שיבה העניקו לו הדרת כבוד, גזור היה לתפארה, מעשה עליו הלינו המלעיזים, פאותיו מקופלות מאחורי אוזניו, איש ירא שמים ותמים. היא פעוטה, כל גובהה כמחצית גובהו,רזה, אף כי ישבנה הדשן, מרובה היה ביחס לשאר חלקי גופה, פניה חדות, הילוכה עצבני, לראשה שביס נצחי. בעלי נכסים היו, נכסים שפרי הורתם ידי הזהב שלו, שכן חרש-עץ היה, נגר בעל מלאכה בחסד, ובזכות פועלו הפכו הם לבעלי עסק גדול ורב הכנסה.

אך כגודל גובהו כן גדולה הייתה כסילותו, בעוד היא הקטנה- מפולפלת, חריפה, חדת לשון ואשת עסקים ממולחת. דומה היה שמעשרה קבין חכמה נטלה היא תשעה, מותירה לאלופה את השארית ואף כאן זוט בלבד מאותה שארית. בשני בנים בורכו השנים: גבוהים ורזים כאביהם. האחד תלמיד חכם שראוי היה לשמש ראש ישיבה בק"ק חלם או למזער בלן בה. השני את המרב ירש מהוריו: מחד חכמת אמו, לשונה ושנינותה, מאידך את ידי הזהב של אביו- מולידו.
אותה אשת חיל רודה הייתה בשלושתם, בעוד רבים תוהים הכיצד ידה משגת הייתה כדי מתן אותן מכות לחיי מצלצלות לאותם נפילים- מעשה רב תושיה אם גם מתמיה. אם בכה ואם בכה, רבה הייתה הברכה בעמלם עד כי כל דאגתם מה לעשות בכספם בארץ גדושת פורעניות, אינפלציה ושאר מרעין בישין. והנה גם לאוזניהם גונבה השמועה בדבר אותו צדיק שדואג לממונם של אחרים והם אצו למעונו כאחוזי תזזית: הוא בפסיעותיו הגדולות שהיה בהן כדי להפעים כל ג'ירף ארך רגליים. היא בפסיעותיה הקטנות, אך הכה מהירות עד כי דמתה לכלב ציד אפגני בשעת מרוצו, וכך עלה בידיהם או ברגליהם להשתוות בהילוכם, כיאות לזוג שהאהבה שורה ביניהם. איש אינו יודע בוודאות מה היה מצוי בכיסם באותו יום: יש הממעיטים הטוענים שמדובר במאה אלף לירות- סכום עתק דאז, כל זאת בימים בם שכיר שגרף עשר לירות ליום עבודה, נחשב לבעל כיס. יש המכפילים ואף המשלישים בהבל פיהם את הסכום, וכי מה משמע ממונם של אחרים? אם לכאן ואם לכאן, מדובר היה בסכום עתק שהיה בו כדי לקנות מחציתה של מעוזיה על כל תחלואיה.
לימים סיפרו שפני הצדיק כה אורו, עד כי מיהר להשליש בידיהם ריבית כפולה ומכופלת מכל אשר נשמע בעיירה- מעשה שהיה בו משום פגיעה אנושה ברגשות יתר בני התמותה שהפקידו בידיו את המצלצלין. ואכן כך הלך ממונם של בני הזוג וגבה מהר והם מהלכים ופנים נוהרות .
כך חלפו הימים בניחותא באותה קרת והכול מברכים על הטוב שנפל בחלקם. והנה ויהי בוקר יום ראשון ויקים אותו שבת הגדול ממשכבו, שטוף זעה קרה וחרד, יען חלום חלם: חלום בלהות, מעשה פרעה, להבדיל, ובחלום מלאך שקם להזהירו, לאמור: שבת הגדול, כל כספך מוטל על קרן הצבי, אם לא על קרני עדר צבאים עצום ורב, ולהדק זאבים מזנבים בו. קום טול ממונך ואוצה חיש הבנקה להפקידו, פן תרד ח'ו מנכסיך ותיוותר ככלי ריק!
היות וידוע ידע אותו שבתניק נפש זוגתו, שתחייה, והיות והספק ניקר בקרבו, חש הוא מניה וביה אל אשת חיקו היקרה וכה אמר לה כהא לישנה: דבר לי לרבה יען לבי כבד עלי וקונם עלי שרק בידי כבוד תורתו לתיתני מזור. ואכן זוגתו שתחיה, נפש בהמתה ידעה, שכן אותו אדמו'ר של חסידים, כרבם של עכו'ם היה, להבדיל: חדרו הקט בצריף העץ, מכוסה היה מן המסד ועד הטפחות בספרי קודש בו ספון היה ימים כלילות, רכון על מדרשו, להוציא אותם רגעים בם הפוך היה לשליח צבור לפני הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולהוציא אותם רגעים בם הופך היה חדרו לתא וידוי כהלכתו, וכל אשר שמע ושמר בלבו, היה בהם כדי לזעזע שמים וארץ, או כמות שאמר לאבי כותב שורות אלו: מוטל, אם פני העם הנבחר כף, מה לנו שנלין על הגויים? ועדיין יש האומרים כי מרב דברי התועבה אשר שמע, לא היה לבו מסוגל עוד לשאת את הנטל, ולכן לא עברו ימים מרובים עד שעלה הוא אל בוראו לשפוך לפניו את אשר בלבו- וזה לא מעט היה.

אי לכך ישב אותו גאון בתורה והאזין בתשומת לב לחלומו של שבת הגדול, ליטף זקנו סילסל פאותיו וכמה אמר: קום לך לך אל אותו רבן כספים, טול כספך והפקידהו במחילה בבנק. אזי שוב לביתך בשלום, שמח ובוטח בהשם יתברך ותבוא עלייך ועל בניך הברכה.
וכך היה: מיהר אותו שבת הגדול ובידו מזוודה שכמותה נושאים אנשי העולם הגדול בצאתם לנוד בדרכים, הישר אל אותו רבן ממונות ושם מסר לו בקצרה את דברי מורו ואדמור'ו כלשונן. אותו רבן צדיק היה ואיש כבוד . אי לכך סב ללא אומר אל כספתו שקומתה כקומת אנוש ועומקה מי ישורנו, ויוציא מקרבה את כל הממון טבין ותקילין, בלי הנד עפעף, חיש אץ מיודענו הבנקה, אוחז ממונו בידיו הגדולות ושם קיבלו את פניו כקבל פני משיח. עתה, כולו נהרה, לבו טוב עליו, פנה למעונו לגלות אוזני רעייתו שתחייה את החלום ופשרו. ואכן אוזני זוגתו כרויות היו: יום אביב היה זה- השמש זרחה, השטה פרחה ודעתה עליה הייתה נוחה. אי לכך ישבה הששית אי אלו רגעים והרהרה. אזי קמה בניחותא, נטלה מקל שאורכו רב מגובהה והחלה חובטת בבעלה משל שטיח היה, מרבד שיש לנערו מכל גרגר אבק, תוך שהיא זועקת: אידיוט! רוץ לבנק, תוציא את הכסף ותחזיר אותו למקום ממנו לקחת אותו!
לדעת רבים וטובין אותו שבתניק לא היה זקוק לתמריץ נוסף ואת אשר ארע, מספרים בעיירה עד עצם היום, יען כי קבל עם ועדה נראה אותו שבת הגדול אץ כאיילה שלוחה ומיילל כחתול בעונתו ברחובות העיירה, בעוד יום השישי הקצר חשה בעקבותיו, רגילה כצבי ישראל והמקל מונף בשיטתיות וכל תכליתו הפרחת זעקה מרה נוספת מאותו בעל בעמיו, כל זאת תוך שהיא משמיעה לקט מילים כגון דא, מילים שאנשים מן הישוב מנועים מהגותן, בדרך כלל, בעשרת ימי תשובה, וככל שהרבתה להג, כן נחה עליה הרוח והיא מוסיפה הייתה ושוזרת על פה פסוקים נבחרים מספר "משלי", לאמור: עצמת פתים תאהבו פתי, כי נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים- ואכן רבים הללוה על אותה בקיאות מפליגה אותה הפגינה, ועד עצם היום הזה ישנן בנות בקרת שנוהגות כמותה.
ומכאן מה נאמר ומה נספר? אפילו מנהל הבנק לא עמד בדרכם: כמו שנכנס הכסף, כך יצא הוא מהבנק ועתה נשתנתה התמונה, להוציא המרשרשין שגדשו את המזוודה אותה אחזה השישית בידה האחת ובשנייה מחזרת הייתה במקל שהיה בכוחו לעמוד משימתו בלי להישבר, עדות לטיב העץ ממנו הותקנו מרבית רהיטי שועי ונכבדי העיירה, ולולא הקשתה המזוודה על אותה אשת חיל- מי יודע מה היה עולה בסופו של שבת הגדול.

לא עבר זמן רב ואותם מרשרשים שבו ונשאבו לחיק הכספת ממנה הוצאו שעה קלה קודם לכן- והכול שב על מקומו בשלום. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני ושוב השמש זרחה, מחממת לב ומרמזת על יום חדש ושוב פרחה בצהוב, מרהיבה כחנוכייה בחנוכה, ובמעוזיה, בוקה ומבולקה: אותו צדיק ורבן כספים נשא רגליו לאי שם וכל הכסף עמו, לאמור : נטל האיש לא רק את כספי המפקדים מבני עמך, אלא גם את ממונם של כיסו ושאיריו וכל יתר הדברים אשר עשה בהם, הרי הם כתובים בספר דברי הימים של הקהילה בעיירה.
תפילת שחרית בבית הכנסת הגדול בעיירה. אזי הניח הוא את התפילין בנרתיקם , קיפל בשלווה את הטלית, תוך שהוא מפזם לעצמו פרקי תהילים ובאותה שאננות ברוכה נראה הוא צועד למעונו, שר ומפזם כמו מצוי היה אי שם באחד מאותם רקיעים שאליהם זוכים להגיע רק צדיקים גמורים. וכך בא הוא למעונו, מקום בו יום השישי הקצר רבוצה הייתה בקרן זווית פניה לבנות כסיד אותו מורחין חסידים על הכתלים בערב פסח, משום שהשמועה כבר הגיעה לפתח ביתה, שעה שבתוככי החנות, ששכנה בקוצה התחתונה של ביתם המרווח, ישבו בניה, אבלים ומקוננים, כמו יום תשעה באב היה זה. באותה שלוות נפש נעל השבתניק, נטל את אשת חיקו, הפשיטה מכל מחלצותיה, הניחה בניחותא על השרפרף המרופד, מעשה ידיו להתפאר, ופניה למטה. אזי נטל רצועת עור שתכליתה תלמוד תורה לשמה ובעוד הוא אינו פוסק מזמרתו ומהלוליו, החל השבתניק ללמד את רעייתו פרק סדר נשים משלו- תוך שהוא מפזם ומצטט: שמע עצה וקבל מוסר. חושף שבטו שונא אשתו, כי לקח טוב נתתי- כל זאת בקול צלול שלא היה מבייש חזן בימים הנוראים, קול שלא היה בו כדי להסות קמעה את זעקותיה היא, קול שהיא מעין תאניה, שלו רבו כמותה ביום הכפורים- חזקה עלינו שהשמים היו נפתחים, אף זאת למען ישמעו ויראו כל חסידי הקרת, ואכן כל אשר ארע באותו חדר משכב, ידעו רק הבעל וזוגתו, בנוסף לקדוש ברוך הוא שצפה בהם מבעד לחלון. יש לציין שאותו שבת הגדול דאג לשלום רעייתו, כן לאחר מעשה חש הוא לפתוח את הדלת ובטון שלא נשמע כמותו בפיו קודם לכן, כולל בניו התוהים, ציווה הוא לאוץ לקרוא לרופא.

אותו רופא, ד'ר ק., סיפר למקורביו בשעת הפוקר, כי שעה ארוכה עמל היה לאחות את אותם קרעי בשר בדשן באבריה של אותה ששית הקצרה. כירח תמים לא נראתה האדונית מהלכת או ישובה, שכן פניה כבושות היו בקרקע מטעמים שלא פה המקום לעמוד עליהם, בעוד אותו שבת הגדול זוקף היה קומתו, שלא הייתה קצרה מעולם, מהלך קוממיות, עיניו זורחות, כולו קפוז ופיו מלא שבחים לריבונו של עולם, ומן שלווה שלא מהעולם הזה נסוכה על פניו. ומאז שמועה היא שאותה שעה נטל הוא ממנה לא רק את אדנותה, אלא גם נתח ראוי להתכבד מחכמתה, שכפי הנראה עצורה היה באותו מקום שעליו רבים וטובים נוהגים מעת לעת לשבת.
ומאז ועד קץ הימים לא הייתה במעוזיה רעייה כה צנועה, חסודה, רכת לב וכנועה ממנה והאושר שב למעונם- אושר אותו כל עושר שבעולם אין בכוחו להקנות.

אבא צלי
ללירוי ואליחי הנפלאים-
סיפור מהחיים-
7.7.2008


שלכת

הלוך ובכה, הלכה שחוחה בבכא הקרחת, \ מרה וזעופה, נבוכה ובוכה, גונחת ומצוברחת. כי זרעת תסרוקת מנופחת וקצרה שחת, \ וכך נפלה מאגרא גולגלתא אלי פחת. שנים רבות, בזילות ובנחת, התגרתה בפדחת, \ משום שבחלקתה,העשויה והמטופחת, כל קמה לא צומחת. לא דורה, לא חיטה, תירס או שעורה,\ ועתה מכת מורה, יל תפארתה כדתה שורה.

בעוד היא שומרת על גחלת צניעותה, \ וחשה כחוזרת אל בין כתלי ביתה. בימי שרב ולהט, החמה בחומה לא קפחה, \ ובימות הקרה, שעה שהצטמרה, לא נגחה. ובעת שתסרוקתה סבוכה הייתה משערות,\ עמדו מנגד והשתאו כל מרבית הבחורות, היות ואין דבר יותר מהפנט, \ שדרכו לשמש לנשים הצנועות תחליף למגנט, אף בתולות, אשר בכניעתן ידועות,\ יען כי בין דעות ומושאי כבוד, כיתד תקועות, מאשר פארת צמרת שכולה קווצת מקלעות, או מחלפות, \ מתנת קשתו של פן ליפות בבנות. ועתה אייה החשיבות, אי הכבוד ואי היקר, \ כאשר כל העיקר הפך לעקר? כי כה אמר, ברב כעס ניכר, נרקיסוס הטווס: \ מי הגס שעל יופיו אינו חס? הן מהו הראש המבואס לעומת הזנב? \ מיתקן על הגב, שאינו אלא קולב. אך הנה הפציע ממנהרת הזמן, האור,\ וכה דיבר אל הקרחת הגונחת, לאמור: ראי, קרחתי, לא הכול לריק, \ שורי ובהי בראי, עד כמה הראש בוהק ומבהיק. ובכלל, קרחונית, אין לך מה לחשש, \ הרי סמלו של החכם, הוא תמיד הראש. אולם החשובים בחכמים הם העשירים, \ שהרי לא בכדי הם הכי מוכשרים. ועל כך מעידים כל עשירוני העדים, \ כל אותם מתמידים, \ שהצליחו להיות אמידים. משום שהקרחת סמל היא ולשט לרבי הנכסים, \ ולא בכדי גולגולתם עשירה בשרירים. עשירת שלווה היא עד בוש, בתבונה נואלת, \ וכל איוולת בחלד, אין היא שוללת. ומכאן, אי הכסל, היכן הסיכלות ואיה הטיפשות, \ אם לא בשער כמות, שהפך לקישוט? הידעת, קרחת מצוברחת, במה מתגאות כל הגברות, \ ומדוע אצות הן כרדופות מרדות, למיספרות? ללוש, לגלגל, להבריש כסייס במברשת, \ לעלות בחכתן בעל בעלבתי בעשת רשת. אף בושם ופודרה, רימל ולק, פוך ואודם, \ נשק חשק ומשק עשק, להיתחתך כמקודם. שהרי כל תכליתן ליפות את אותו אבר,\ שרב אונו להמס בסבר לבבו של כל גבר. שרועות על מסעד הסד שעות,\ לעבור פילוי וניפוי, ביטוי ופיתוי, חיטוי וחפיפות. אף גזירות ותלישות, כריתות וגילוף, קיצוץ ופן, \ ותפילה, אף תחינה בפיהן, שכל החן לא יתחרבן. ולא עוד: מרבות הן שינוי גוון וצבע, \ בצאתן לקרב חורמה במשוגות הטבע. שהרי מטבע ברייתן, צבען הופך לבן, \ אל אפן וחמתן על כאבן ודאבן. ושעה שאותן גברות יוצאות מהמיספרות, מרהיבות, \ הן, בדמי ימיהן, על דמים בוכות. אך תמיד כושית עורה ובלונדית שערה? \ מאי קא משמע? בכוס סריקי סערה! אולם לעלמות, בכל העולמות, זכרון של חתול, \ וכאן לא יעזור כל ויכוח, מיקוח, או פלפול. אך אנא, קרחת, אל פחת ובל נגזימה, \ הבה כוס נרימה, הן הכל בולשיט מימים ימימה. את קרחת בוהקת ופורחת, זוהרת וזורחת, \ אם כך, מדוע את בוכה ומתייפחת? את כה יפה במרומים מונחת, \ כעין נס מתנוסס, או פנס מלא אורה ונחת. ואם תשאלי, אחותי, את החמישית בקושיות, \ כגון: מה עלה בגורלן של השערות? דעי כי מכסות הן כדת נשים ניכריות, \ אי לכך כיום הן חשופות מגולות וגלויות. שכן, מה , במחילה, להן יצא, ומה נפקא מינה? \ הן זכו בבלותן, לשמש כסות לבינה, יען כי רבה בהן ההילולה, הגאווה והמשובה, \ שהרי משמשות הן קן לכינה שחזרה בתשובה.

אבא צלי ללירוי ואליחי הנפלאים מחזור השירים לילדים זקנים


מיזוג מושלם

באחד הימים החמים , הסתובב בין השבים ועוברים , ננס , אולם איש מהתושבים , לא ידע כיצד הגמד לקרת נכנס . אף כי היה זה אור יום מלא , החזיק אותו ננס בפנס , מעשה מגונה , שעליו מוטל בכל קרת , בארץ אחרת , קנס . והנה בכניסה , מחד גיסא , חייבים הזרים שבאים כתיירים , לשלם מס , אך מאידך , אותו ננס מבודח , התהלך מכונס , ולגופו רק מכנס . כל זאת למרות שבכל הרחובות והכיכרות , התושבים מוזהרים ומצווים , להלך לבושים ולכסות מבושים , רק עם זוג מכנסיים טובים ועבים . לכן לאף תושב , ואף לאף אזרח , אסור בתכלית האיסור , לחשוף רגל , גם לא לנושאי הנס , לחומדי הפגל , ובוודאי לא למניפי הדגל . אך לנשים , ורק בנוכחות ברנשים , מותר לחשוף טפח , ושמא טפחיים, כל זאת בתנאי מגוחך , ששום אזרח לא יטרח לשלוח ידיים . מרוב תדהמה , מחמת החימה ובלב המהומה , נהג מבואס שבר פנס , היות והוא איבד שליטה , את ההגה היטה , ואת הננס דרס . חיש לקחו אנשי מד'א את הננס הדרוס , לתיקון פגמים , בבית החולים , משם יוצאים כל המאושפזים , בריאים ושלמים , תמורת שלמונים . אולם באותו מתקן מאד מיושן , לתיקון ברנשים , מקבלים חדשות לבקרים , רק גבוהים , היות וכל הקטנים , אפילו השמנים , אינם מתאימים , הן למיטות והן לתנאים . לא עוד אלא הן המלוים והן המלווים , חייבים ללבוש עד בוש , מכנסיים על שתי הרגליים , ואם אפשר , הרי מאד מותר ללבוש מראש , זוג נוסף על הידיים . והנה החובשים , שאינם חוששים מחוקים נוקשים , מביאים לשם ננס עם מכנס אחד , והרופאים עומדים אובדי עצות ומלים , היות והמקרה המועד , מיוחד . אי לכך ומתוך הכרח , קבעו המומחים , שבאורח חד פעמי , ובניגוד מוחלט לשיטה , ניתן יהיה לאשפז את הננס לתקופה רצופה , ולהשכיב אותו פרקדן במיטה . אך על מנת למנוע תקדים , הגיעו הרופאים הבקיאים לידי החלטה , שאף כי קיים צורך להנפיק לו מיטה , הרי יש להקפיד ולתת לו רק את מחציתה . כך שכב על הגב הננס המודרס , במתקן הישן , בתא קטן , ששימש לתיקון נפגעים . שם הטליאו הרופאים את הקרעים , הלחימו את השברים , וחיטאו כיאות את הפצעים . יש לציין שאכן , לולא היה הננס המודרס , כה קט וקצר רגליים , הוא היה נותר בלי בעייה וסטייה , במחלקה הדחוקה , לא יותר מאשר שנתיים . אולם בינתיים קרה אירוע נורא , בקשר לנערה – מקרה מאד מפחיד ומבעית : לבית החולים הגיעה בהולה , חולה , לא כל כך גדולה , כמו שהייתה עלמה ענקית . אף כי היא היתה אשה רגישה , היא חשה תחושה של חולי וחולשה , אך עקב היותה כה חלושה ואדישה , היא הוגדרה כחולה אנושה . הדבר הפך סנסציה , מחשש לאלימינציה , וגרם שם לריאקציה , להלם והמולה , משום שהעלמה היתה כה חולה , עד שנאלצה לשכב במיטה כפולה . הכל באו לראות את העלמה העולה , שהיתה כה גדולה , אך דגולה , אולם מסתבר , ואין לכך הסבר , שמסיבה עלומה , החליטו הרופאים על שיטה פסולה , כל זאת על מנת לחסוך במיטות , ואם אפשר גם בנוהל אנין , להקטין הוצאות . לכן הסכימו כל הרחימו , פה אחד , ואפילו המנהל השליט , החליט ברוב דעות , שאין מנוס , ואסור למחות או לכעוס , אלא להשכיב את הענקית יחד עם הגמד . ואף כי אין זה קביל, ואולי גם מצוץ ומשפיל , הרי זה בבחינת מצב חרום מיוחד, כל זאת כדי לא לבזבז ממון , ושמא מזדון , כך במקום בקיטון , הושכבה הנערה במיטה ומחצה. אך כדי לשמור על הפרדה נחוצה , בתוך המחצית השניה , הותקנה חיש מחיצה . יש האומרים , בעיקר המעורים , שהמהלך המוצלח , הביא לריפוי מהיר לשניים , שכן כעבור קצת יותר משבועיים , הם הושיטו בחשאי , בלי כל תנאי , זה לזו ידיים. ואף כי הדבר נשמע פרברסי ומוצרם , ואפילו גרם למשפחות המתייפחות , בעת , הרי הננס , שהיה מנומס , הושיט לא רק יד , אלא ענד לעלמה התמימה , טבעת . כך יצאו השניים , אחרי פחות משנתיים , בריאים ושלמים ואחוזים כתזזים , יד ביד, ושוב לא נותרה אותה בחורה , גלמודה ושבורה , ואף הגמד לא נותר בדד . שהרי נכתב , בדפוס ובכתב : הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו ? יען כי משמים קבעו , ואף לא הופתעו מכל שראו , שהשניים זה לזו יולדו . אולם למרות שהכל ציפו לחתונה מתונה , ואף הוזמנו בזמן צלם ואולם , הרי לא הכל , למרות המחיר הזול , לא היה שם מושלם , או מוסכם על כולם . היות ומתוך טעויות ויצרים , נוצרים חיכוחים , ואף ויכוחים , בין בני הזוג , בעיקר אם הדבר נובע מעקיצה , נעיצה , קריצה , השמצה , או לגלוג . ולא עוד , אלא אם מדובר בזוג כה מוזר , וההבדל הניכר , כה עצום , ולא עוד , אלא אם מדובר בזוג כה מוזר , וההבדל הניכר , כה עצום , הויכוחים המרים הגיעו עד כדי דין , ויש האומרים שהמצב העדין , הובא לידיו של דיין , אי לכך החליטו השניים , כצעד ביניים , על סטטוס קוו מכוון , ואף על השלמת הבנין . ובנוסף גם על שמירת הזכויות , כולל האישיות , ולא עוד , אלא גם על הקניין , לכן הגמד חש כעומד למשפט , במקום כחתן , משום שהכל הפך נכס למשפטן , כל זאת , בעוד הכלה המהוללה התפתחה ופרחה , והחלה מהלכת עם האף בענן . אי לכך הגמד למד , שבכל מקרה ובכל ממד , עליו לדבר ישר לעניין . ללירוי ואליחי הנפלאים מחזור השירים לילדים זקנים.

11.7.2008


הקדשה

ילדים אהובים : אין זה שיר , אלא הקדשה , \ לעלמה נחושה שהפכה כמעט לקדושה . עלמה אצילה , יפת שארם , אף כי כחושה , \ שידעה לפני המזרע , ללכת אחרי המחרשה .
היה היתה עלמה תמימה , אך אשישה , \ בת עשרה , אולם כבר מאד קשישה .
על שפתה העליונה שער חישה , \ שעה ששפתה התחתונה , חסרה היתה תחושה .
ישנה היתה גלמודה , במיטה נוקשה , \ כאשר בין המצעים , טמונה היתה עדשה .

אין מדובר פה , חלילה , בהכפשה , \ אך אנו מציינים זאת בתור המחשה .
שהרי אין זו לבקרים משום חדשה , \ שעה שאצילות נבדקת בדרך הקשה .
העלמה החמימה , למרות היותה חלושה , \ היתה ידועה כספורטאית נחושה וגמישה.
אולם היא התעלמה מבנים בצורה אדישה , \ ויש האומרים שהתנהגותה היתה מבישה.
אף שבתוככי לבה , היא לפרקים חשה , \ הרגשה ודרישה לגישה רגישה ונגישה .

אוזניים לכותל אומרות שבעבר היתה לעלמה פרשה , \ אשר ממנה היא עדיין לא התאוששה .
אך כל זאת , למרות שאין צורך להקיש הקשה , \ יען כי מכה קשה , אינה בהכרח הכשה .
אבל אותה עלמה , נטלה את הפרשה כמיקשה , \ והיא ברישא , חששה מכתישה וחבישה .
היות והיא ראתה בנישואין משום קדושה , \ שתחילתה ריגשה , המשכה דישה וסופה הורשה.
אך עיקר חששה , פן תהפוך לגרושה , \ או , למירב , דווקא לאשה כמושה ונטושה .

אי לכך קבעה העלמה לעצמה בנפשה , \ להשאר רווקה עד היותה בשעתה קשישה .
לית מאן דפליג שהעלמה עצמה מימשה , \ למרות שהיא ששה לענוד טבעת פז נוקשה .
לדעת מיודעיה , היה זה מעשה מרושע , \ שיש בו משום פן אישי של ענישה .
לכן פרצה בתוכה מלחמת התשה , \ ולא עוד , אלא שאמה כינתה אותה נמושה .
יש להודות שהעלמה עמדה על דעתה בהדגשה, \ אי לכך, בגיל שבע עשרה, היא נותרה תשושה.

יען כי היא עמדה בכל שמעצמה דרשה , \ ולא עזרו קולות תחינה , או דרישה .
שכן היא ראתה בכך משום פלישה , \ מעשה מעושה , שניתן לכנותו בכנות כנפשע .
כך חיה העלמה , נטולת נשמה ובהכחשה , \ ניצבת כחומה בצורה , קשוחה ומוקשה .
אך בפינה אפלה , חשה העלמה הגמשה , \ משום חששה שמא מצוייה היא בשלבי קמישה .
שהרי החיים משולים המה למיגלשה : \ העליה אטית ומתישה , אך הירידה חישה .

והנה ביום ששי אחד , העלמה התמה פגשה , \ עלם שלם , ששפתו מחלב כבר יבשה .
תחילה חשה העלמה חרדת בטישה , \ אך כרישא , חשה חדוות תחושה שכולה נטישה .
זו הסיבה שהעלמה האשישה , חלתה בצורה אנושה , \ ובכך היא ביאושה , את הסאה גדשה .
מהלכת היתה ומרחפת , כולה חלושה , \ היות והמחלה הפכה אותה רפויה ותשושה .
אך כאשר העלם , קבע עמה פגישה , \ החליטה העלמה העמימה , להיות , משום מה, גמישה .

שהרי ישנם דברים שקשורים ישירות בתורשה , \ בו זמנית מהווים הם פן הכחשה ,
לכן חשה העלמה בחשאי את התחושה , \ שברצונה לנגן דואט בכלי הקשה .
אי לכך , העלמה ההמומה כיאות התלבשה , \ ותוך זמן קצר , יצאה מהמיצר והתאוששה .
ואף כי כלפי חוץ , היא התבוששה , \ הרי בחכמה את שבריה , במו ידיה , קוששה .
עתה , בהיותה בפארי חן חבושה , \ ובכל כלי נשקה הנשיים חמושה ,

ואף כי הפגישה , נערכה בחשכה בחורשה , \ הפכה היעלה הכחושה , באחת לשמישה .
כל זאת היות והייתה לה תחושה שהיא מוכנה להגשה,\ למרות שפרושה תפנית חדשה ומרעישה.
יען כי חוותה בכל רמ'ח ושס'ה , ריגשה , \ כגון זו שחשה כל אשה נחושה .
עתה , בהיותה בת ח'י , היא ממש מימשה , \ את התקווה הקלושה שעוקצה דיבשה .
אך ברגע בו חשה עצמה פושה , \ מתחת רגליה רעדה האדמה ורעשה .
אף כל הקרת בבאשה געשה , \ שכן העלמה נשאה בכרסה תאומים שלושה .

ללירוי ואליחי הנפלאים
מחזור השירים לילדים זקנים
2008.7.7


פית החלומות

האם העליתם אי פעם בדעתכם , ילדים , / מי מביא בשנתכם העמוקה , את החלומות ?
דעו כי זו הלבנה , שפניה בוהקים , / לבנה שהופכת פיה יפיפיה , שמגיחה בלילות .
והנה , ערב אחד נרדמה הלבנה , / ושקעה כתינוקת פעוטה ומתוקה , בשינה .
לילה תמים נמה הלבנה השאננה , בשלווה , / שעה שכל האור על הארץ כבה .

אך שעה שהיא התעוררה והביטה במראה , / הופתעה הלבנה לראות שהיא הפכה כה קטנה .
מרב תדהמה הפכה הלבנה דאוגה ונרגשת , / הן פניה העגולים , התעקמו פתאום כקשת .
כל כולה כה זעירה ומצומקת , / ללא סיבה סבירה , או התרעה מנומקת .
ולא עוד, אלא עומדת היתה תוהה מהיכן הגיח , / אותו עב אכום , שציפה את פניה בפיח .

מיד מיהרה הלבנה המסכנה לחפש עזרה , / תוך שהיא מייבבת ובוכה מרה .
שכן , אין היא יודעת , או מכירה , / את הקוסם הנורא , שהפך אותה זעירה .
ובנוסף אף את פניה כה השחיר , / עד שאין ילד החלד , שאותה בליל מכיר .
שהרי ידוע לכל , שרק מגים ושמאנים , / יכולים , בלי מלים , כך לשנות ולצמק את הפנים .

והנה , באחד משבעת הרקיעים , בין משכנות הכוכבים , / גרים מכשפים ואף רבי קוסמים .
כולם מומחים נודעים לבצוע כל מיני להטים , / אולם הם עוזרים רק במקרים מיוחדים .
כך גילתה הלבנה קוסם, שהופך כל קטן לגדול,/ ואף שהוא מאד יקרן, הוא מוכר את מרכולתו בזול.
הביט הקוסם וחשב : הנה לפני לבנה אומללה , / שכל הילדים הישנים , סובלים עתה בגללה .

שהרי בלתי אפשרי לישון בלילות בלי חלומות,/ שכן השינה משעממת מאד ואי אפשר מאומה לראות.
אי לכל החליט הקוסם לבצע מעשה קסמים:/ לעשות הוקוס-פוקוס, ולהשיב ללבנה כלפנים את הפנים.
עתה נטל הקוסם את מטה הפלאים , / ואף שלף מהכובע ארבעה ארנבים ושמונה שפנים .
בנוסף, נטל הוא מים זכים וניקה למסכנה את הפנים,/ ואף הוסיף איפור מתאים, עם צבענים מבריקים.

ושוב היתה הלבנה , לבנה , שאננה וזוהרת , / ואפילו שמחה וגם כמעט לא מעט מאושרת ,
היות והיא שוב שבה והתמלאה , / אי לכך כל הכוכבים מיהרו לערוך בשמים חגיגה .
בראש השולחן , ישב כמובן , אותו קוסם , / שלגם מלוא הקנקן שמפן , ומאד מאד התבסם .
גם הכוכבים , אך רק הגדולים , שתו שם כדת ואכלו עוגה , / בעוד הלבנה , כל הליל עם כולם רקדה .

אך בקומה בבוקר , בהשכמה , נתקפה הלבנה בהלה , / משום שבהילולה , אבדה לה הסלסילה .
אותו טנא נצרים בו נשמרו החלומות , / שעה שהיא הלכה לחלוקה בלילות .
מבוהלת אצה הלבנה לכל מיני חנויות , / לחפש היכן ניתן ערכת חלומות לקנות .
שכן , מה מועילות לה פניה היפות , / אם אבדו לה כל אותם חזיונות ?

אולם מה ענו ללבנה המסכנה בחנות ? / שהיא מבקשת לקנות דבר מאד לא פשוט .
היות וכל אחד שומר אך ורק לעצמו , / את חלומותיו וכיסופיו , שטמונים עמוק בלבו .
ואפילו אמא אינה יכולה לתת לילדים , / חלומות חדשים , או לשמור את הישנים .
וגם אם אמא רוצה בכל לבה , להעניק חלום מתוק , / היא עושה זאת תמיד , אולם רק בצחוק .

עתה נותרה הלבנה סרה ועצובה , / היות וחלוקת החלומות , היתה עבורה מצווה .
והרי אין בשמים מלאכים או מלאכיות , / שמביאים בלילות לילדים הנמים , חלומות .
שכן המלאכים מחולקים במיגזרים , בהתאם למהות , / לכן חלוקת החלומות מחייבת התמחות .
עתה חיפשה הלבנה הבוכיה , נחמה , / וביאושה פנתה אל שכנתה הצהובה , החמה .

וכה אמרה : חמה חמה , מלכת האורים , / בודאי באמתחתך מצויים אין ספור סיפורים ,
מאותם מקרים שאת רואה ממרומים כל הימים , / ואצלך , ללא ספק , כל החלומות שמורים .
הביטה השמש בלבנה , וכה לה אמרה : / את באמת לבנה משונה ומוזרה בצורה חמורה .
הן משוטטת את ומכתתת בדד בלילות , / ככל אותן ילדות , שעושות המון שטויות .

אך על טעם וריח אין להתווכח , / או שמא , שכנתי היקרה , את חולה בחולי ירח .
משום שבמקום לשמור כיאות על החלומות , / את הלכת לבלות , לרקוד ולשתות .
הן בכך עשית מעשה איוולת וטיפשות , / כך כל החלומות בסלך , הלכו פשוט לאיבוד .
אצלי , שכנתי , שמור כל חלום בכספת זהב , / ואני לא אתן ולו חלום אחד , לשווא .

בודאי לא לפתיה קטנה וחסרת אחריות , / שאינה יודעת כלל כיצד לנהוג כיאות .
אך ביכולתך , שוטה לבנה , לעשות את המירב , / ולהסיר מעורך כל כתם , לכלוך ורבב .
לכי , לבנה מגונה , אל מעונות הכוכבים , / אל אלו שמהבהבים , ואף אל אלו שכבים .
שם תוכלי בקלות ללקט אלומות , אלומות , / כקוצר שזרע בשדהו אסופת חלומות .

חיש חשה הלבנה אל כוכבי השמים , / כורעת לרגליהם בתחינה אפיים , אף דומעת כמים .
אזי ביקשה , במחילה , ליטול ולו בהשאלה , צרור חלומות , / אותם תוכל לחלק בלילות ,כמתנות .
וכה ענו לה הכוכבים : לכל כוכב חלום כמוס , / אשר לאזור מותניו , בתוך תיק , שנוס .
כל זאת היות וחלומו של הכוכב , כולו יהלום , / ועליו מגן הוא בחום , לילה ויום .

לבנה לבנה : דעי כי לכל כוכב יהלום כגודלו , / כך כל כוכב , מבליח לפי גורלו .
בכוכב פעוט וקט , חבוי יהלום זעיר , / אולם לכוכב נפיל , יהלום אדיר ונדיר .
אולם , לבנה נאמנה , את חייבת לגלות , / היכן אכן ניתן לדלות חלומות .
עליך להתבונן ולתור אחר כוכב נופל , / אשר תמיד משתדל להסתתר בצל .

משום שלחמה גחמה איומה : להטריד כוכבים , / לכן הם ביום , בחבי צללים , חבויים .
אם כי לבקרים , הם יוצאים לכרים , / לקטוף פרחים ולרדוף אחר פרפרים .
שם, בשדות , בכרים וביערות , בינות הפרחים , / מוצאים הכוכבים הנלהבים , את כל הצבעים .
אך היות ואין הם יכולים לשוב למרום , / הם יסכימו לתת לך כמתת , את החלום .

ועתה , עת כל חלום הופך ססגוני , / יוכל כל ילד בחלד , לקבל חלום רבגוני .
לכן כל שעליך לעשות , לחפש את אתר הנפילה , / ושם , בודאי , תמצאי את חלומך המופלא .
אך זכרי בעתיד על גבך לשאת תיק , / אף כי הדבר מטריד , מכביד ומעיק .
כך , שעה שתלכי לחלק חלומות לכל זאטוט , לא ילכו לך החלומות היקרים , לאיבוד .

ואכן , מאז מחפשת הלבנה בתבונה , כוכבים , / כאלו אשר מהשמש בורחים ולארץ שלנו נופלים
ובכל מקום בו נופל לו כוכב , / שם כל חלום , כלקט ופאה , לחיק הלבנה נאסף .

ללירוי ואליחי הנפלאים
מחזור השירים לילדים זקנים

17.7.2008


עניודל

היה היה בארץ מכורה , ברנש מרושש, עני , דל ורש , \ שאת הונו המועט מבטלה רכש.
אך הוא עצמו כל ימיו חש , \ שאת אהבתו לעבודה , מעולם לא נטש.
האיש היה דלפון וכל כך עני , \ שלא איפשרו לו להיכנס לביטוח הלאומי,
למרות שהוא בכל האמצעים הטרפיים ניסה , \ לקבל תוספת הבטחת הכנסה.

לאותו דלפון היתה אך נעל אחת בלבד , \ חלקה העליון מעור והסוליה מבד.
מצב דואב שהיה בו כדי גרימת כאב , \ לעתים באצבעות , אך בעיקר בעקב.
לאותו עני היה רק גרב בודד טלוא , \ ואיש אינו יודע האם לימינו או לשמאלו.
כמו כן היתה לו חולצה בלה ומהוהה , \ מאד מיוחדת במינה ולפיה הוא זוהה.

היתה זו חולצה משונה , בעלת שני שרוולים , \ רשולים כשוולים , שחוקים ובלויים.
בנוסף נוהג היה האיש ללבוש מעל מעיל , \ אולם בחורף המעיל אינו מועיל.
אי לכך נוהג היה דלפוננו לעטוף עצמו בסודר , \ ולהוסיף צעיף רעיף , להגן על הצוואר.
יש לציין שהמלבוש המבוקר , אכן לו עזר , \ כי מעולם בקיץ לא היה לדלנו היקר קר.

כן נוהג היה דלפי עד בוש קפלט לחבוש , \ יען כי כל אנוש , בצחות קרחתו בוש.
אולם לחינם נהג מיודענו כה לחשוש , \ היות והיה לו ראש מאד נדוש.
אך אם חשש , אזי הדרש : שאכן היתה לדלפי בעייה ,\ מה עושים עם הרגל השניה?
הן קיימת הסכמה כי גם לעניים המרודים שתי רגליים , \ כולל אלו שאין להם בכלל נעליים.

אי לכך עקב דלנו הרש אחר חסידה , \ ולמד את דרכיה בשום דעת ובקפידה.
ממנה למד לעמוד על הרגל המונעלת , \ מצב עילאי שהיה בו כדי הבאת תועלת.
עקב כך, הרגל השניה על הרצפה לא דרכה , \ ותמיד מצוייה היתה כיאות במנוחה.
אך שעה שהרגל המונעלת היתה מתעייפת , \ הפכה הבעייה לצרה צרורה וגורפת:

משום שצריך היה להחליף רגל אחת בשניה , \ ויש לציין שאין בכך כל חוויה,
יען כי הרגל לא היתה רגילה ללכת , \ מצב שמראה עד כמה היא היתה מפונקת ואפילו לא מחונכת.
וכאשר מצא רשנו לאותה בעייה ארוכה , \ הסתבר שאחת נותרה קצרה שעה שהשניה קצת ארוכה
ולא עוד אלא שנעלו האסופית היתה ימנית , \ ומה עושים עם הרגל השמאלית?

ישנן , כמובן , שתי אפשרויות : או שמחוררים חור בקצוות , \ או שחותכים את קצות האצבעות.
צרות מטבען באות בצרורות : גם בבית היו לו בעיות : \ באותו מבנה היו הרבה מאד מדרגות.
היות ובסך הכל היו בו שלוש קומות , \ ואכן קשה מאד על רגל אחת לעלות.
ובמעונו המדולפן , כסא בודד בעל שלוש רגליים , \ אף שולחן ישן שכל כולו כרעיים.

וארון רב-דלת שלא הכיל בקרבו מאומה , \ להוציא חתולה חומה ועגומה.
כמו כן יש לציין שלאותו רש היתה בבית אשה , \ שאף פעם בחיים לא גרמה לו בושה,
להוציא הזמן בו היו לחוץ בצוותא יוצאים , \ אך זאת עשו השניים רק שעה שהיו לחוצים.
לרש האומלל ואשתו הדללת , היה מטבח דל , \ נטול גז , בלי כיריים ואפילו בלי טיפת חשמל.

כל שעמד לרשותם תנור קט על פחמים , \ שכל הימים בפרינציפ לא היו חמים.
באותו מטבח היו חבויים שני סירים : \ אחד למאכלים חמים והשני רק לקרים.
אך האשה הדלה והרשושה , היתה מטבעה מאד עקרת , \ וכל פעם הכינה במיומנות ארוחה אחרת.
לעתים היתה מכינה חביתה אנינה , או גלידה . \ בחגים נוהגת היתה לבשל פשטידה.

יש שהיו אוכלים במיטה צימס או חביצה , \ גם כסמת ותרד , אף כבד עם חמיצה.
אולם לעני ולרעייתו העקרת , לא היו מזלגות , \ וכל הכפות היו לגמרי כפופות.
הצלחות הצלחות היו אף הן בשוליהן עקומות , \ והמפיות היו כל הזמן מוכתמות
אפילו סכין חדה לא היתה למיודענו הרש , \ ואת הדייסה הוא באצבע צרדה כל בוקר בחש.
מאי רבותא שהדל היה אומלל ומסכן , \ ואם הוא לא היה כה צעיר , הוא היה בלי ספק זקן.

אך אנו לעד לא נדע ההיה רשנו זקן או צעיר , \ והנושא עד היום לחלוטין לא פתיר.
יען כי אותו נש לא היה מצוי לצידה , \ שעה שאמו המסכנה שהתה בחדר הלידה.
כגילוי נאות עלינו לציין שהדל כלל לא היה מסוגל לעבוד, \ היות וקשה כל היום על רגל אחת לעמוד.

עקב כך המסכן עסק אך ורק במניות , \ וזה אלמנט פיננסי שעלול לגרום בעליל לבעיות.
שהרי צריך לעסוק באין ספור ניירות , \ וגם את הבאות כנביא מדופלם לחזות.
ובכלל ככלל , צריך לשמור את כל המכלול בכספת,\ וזו הסיבה שאשת חיקו הילכה כל היום זועפת,
כל זאת היות והכספת היתה כל כולה מטונפת , \ כאילו טבלו אותה בסחי או בזפת.

ולא עוד הרי כל הכספים היו מלוכלכים , \ והשטרות בפנים היו כל העת לחים.
ואף כי בבית העני אכן היו די ברזים , \ אולם תמיד מלאו הם גדים ורזים,
יען כי המים בם היו כל העת יבשים , \ ובכלל החיים באותו משכן , מטבע הדברים הפכו קשים.
שהרי גולת הכותרת היתה אותה אשה \ אך בעייה עם אשה , זו פרשה טרוויאלית ונדושה,

משום שאשה שמישה , ואפילו תשושה או קדושה , \ צריכה לפעמים להיות לבושה.
אך לאותה גברת ענייה וחלושה , היתה רק שמלה ,\ שלא התאימה משום מה לגילה.
בנוסף לא היו לה כמעט שום תכשיטים , \ להוציא ענק פנינים , טבעת נשואים וזוג עגילים.
יש לציין שבנוסף לשמלה , היתה לגברת אפילו חצאית , \ אך עליה היא נראתה מגעילה וגועלית.

אם כי ברשותה היו בשימוש גם כותנת ליל וגם לסוטה, \ אותה מצא בעלה במקרה ביום הולדתה.
אולם הלסוטה נראתה המונית ולדעתה גם פשוטה,\ ואותה גם הרגיז שהיא לא היתה שווה פרוטה.
ובכלל , כך טענה הדלה והמסכנה , המלתחה כלל אינה עונה , \ לכל דרישה שמעמידה האופנה.
ובנוסף הרי לא היה לה כלל שום מעיל פרווה , \ מאז שהיא חגגה את בת המצווה.

ולא עוד הרי אותה חתולה ששכנה בארון , \ היוותה תזכורת על חידלון שגרם לה בטון לרטון.
יש לציין לחובתה שאכן היו לה נעליים , \ שתיים שתיים לכל זוג רגליים ,
אולם נעל אחת היתה משום מה שטוחה , \ והשניה גרמה לה בלי סוף למבוכה,
יען כי היתה זו נעל בעלת עקב גבוה , \ וזו מין הטרדה שגורמת בהליכה לצלוע.

מצב לא נעים שקשה עמו להשלים , \ בעיקר שעה שהולכים לקונצרט או לנשפים.
אי לכך היה על הדלפונה לעשות רביזיה , \ לכן היא רבצה יומם למרגלות הטלוויזיה.
אך בלילות סבלה רשתנו מאד מסיוטים , \ משום שלא הצליחה לצפות בכל הסרטים.
לברנש הרש ואשתו הדללת , היו שלושה ילדים , \ אחד פחות גבוה ושניים יותר קטנים.

כולנו מבינים שגם הם היו מאד מסכנים, \ היות והם אכלו רק פיצה, במבה, עוגיות ובונבונים.
למעשה אותם ילדים כבר היו גדולים , \ אך בגלל סתימה בשרותים , הם הסתובבו עם חיתולים.
למרות זאת אותם ילדים היו כל הימים בריאים , \ להוציא העתים בם הם היו לפעמים חולים.
אותם ילדים מעולם לא הלכו ללמוד , \ מעשה שבכלל לא היה בגדר רז או סוד .

הכיצד , קוראי המסורים , ניתן ללמוד יחפים ,\ וגם להיכנס לכתה בבגדים לא יפים?
אף כי אותם בגדים עשירים היו בגוונים , \ מעין תצוגה פרמננטית של תפרים וטלאים.
כמו כן אנו שואלים : מה עושים בלי ילקוט , \ מצב שרשום ביומן בטור הזכות?
במקרה הטוב חייבים לסחוב את כל הספרים , \ קשורים בחבלים או ארוזים בסמרטוטים.

מעשה מביש שגורם לעקה , לנפש פגועה ומבולקה , \ ואין דרך בדוקה להתגבר על המצוקה.
שהרי כלל הוא שרק ילדים שמחים בחלקם ומאושרים , \ הופכים להיות אנשים מוכשרים.
אם כן , מה עושים כל היום אותם ילדים , \ שאינם עובדים ואפילו לא לומדים?
הכל רואים ומסכימים שהם כל היום בחוץ מתרוצצים , \ ומחפשים כסף שצומח על העצים .

אולם ישנם הורים מסורים ששולחים ילדים לפשוט עורות,\בעיקר מבחורים,אך לעתים גם מבחורות.
מעשה המהווה שעור בר קיימא ותוסף פרנסה , \ אף מתקון בדוק לקבלת קביעות במס הכנסה.
היה היה איש מאד דלפון , רש , דל ועני , \ שעקב כך היה כל ימיו מתוח ועצבני .
אי לכך התבטל העצבן ללא הפסקה וללא לאות , \ עד כדי מצב שגבל פשוט בהפקרות.

אולם יום אחד בהיר וצח , הוא פתאום זכה , \ למכור מניות זבל בזלזלה ובהצלחה.
כיום מיודענו הפך למאד עשיר ואביון , \ לכן הוא רשום בפנקס העשירון העליון.
אך אל לנו להצר עינינו הכלות ולבוא אליו ולטעון , \ הכיצד ניתן לעשות מעסקי זבלות הון.
ומכאן עלינו להודות שגם לעני יש לעתים ממון , \ כך , דרך הפח , בא הגואל לציון.


קרנפל

על גדות הבנדמה, בארץ גאנה , חי לו בבדידות מזהירה , קרנף ,
שהיה מאד נאה , אף מאד גאה , ותמיד הרים למרומים את האף .
מנעוריו חי לו הקרנף היהיר והמחוצף , במעונו הנרחב במושב ,
במער ביער , במסעף שבין חוף השנהב לחוף הזהב .
אותו קרנף אהב מאד לשיר , ובנוסף הוא היה רקדן מיומן ונלהב .
לבו , באופן סדיר , היה טוב עליו , והוא מעולם לא נעצב בכל מצב.

והנה ביום שרב , שעה שניסה לקום מהמשכב , נתפס למסכן הגב ,
חסר ישע , אף כי מפשע ומרשע , היה כל ימיו חף .
דישדש לו הקרנף , בחרי אף ובדמעות סף , להתייעץ עם הג'ירף ,
שהיה רופא מעולה , נטול רבב , ענו וטב , ומשכמו ומעלה גלב .
מיד בדק אותו הג'ירף , שעשה את המירב , בכל שס'ה רמ'ח אבריו :
כל גיד ושריר , כל פרש וריר , כל עצם ועצב .

אולם בתום הבדיקה המעיקה , היה קרנפנו הדואב מאוכזב,
משום שאותו ג'ירף , בחרון ובזעף , קשות וחמורות במטופלו נזף :
לולא היכרתי אותך מיום הולדתך , היתה עולה על הפרק השאלה ,
האם לא חלית משום מה , במחילה , באיזו שהיא מין מחלה ?
אף כי לדעתי , באופן חזותי , מדובר במשבר מצטבר של גיל המעבר ,
לאמור : בין העתיד המר , ההווה המנוכר , לבין עברות העבר .

אך עלי לדעת , מדוע אוכל אתה בשר ושותה יחדיו , קפה עם חלב,
במקום לאכול בלי דאגות , עוגות מתוקות , ולשתות יין שרף ?
כיצד יכול אתה ללכת בשלווה למיטה , ובנחת לשכב ,
כאשר רומס אתה ברהב , כל צו כשובב , או גם כבר-בי-רב ?
הן קרנף המצוי במיטב , חייב להיות צח וטב , וללא כל כתם או רבב ,
ואף אין הוא רשאי לאכול מכל , להוציא סלט ממרווה , לימונית וחילף ?

עתה מוטל עליך לשתות , לפחות שתי כוסות , תה חם מעלי באובב ,
ובנוסף, להכין משרה מחרוב בלול בצוף , עלי כרוב ושורש ארזף .
עליך להשמר ביותר , שלא לישון בלי כסות , בתנאי לחות וטחב ,
פן תחלה קשות בגרד כמטרד , בדלקת עצב , בנמק באף , או בגרב .
לאחר הקשבה בתשומת לב מרובה , ענה קרנפנו בלשון המשנה , לאותו מר ג'ירף :
רב ג'ירף , אתה בוודאי הענקת לי מכל הלבב , את המירב .
אולם אני לחוץ ורצוץ , מצוץ ומחוץ , ולי נחוץ יעוץ נוסף ורב ,
כל זאת היות וכל דבריך פיטפוטי סרק , הפרחת אבק , או רהב .
לאחר קומי , באתי לכאן לתומי , בכוחות עצמי , לבקש מזור או מרגוע .
משום ששמעתי שאתה אשף , מלאך ואף שרף , או , למזער , בעל מקצוע .

הגעתי ובאתי , כולי אוזן , אך רב לי קולך המדושן לשמוע .
שכן כל דבר מפיך, נשמע או מהלך אימה , או סמכותי וגבוה .
ובנוסף , ידידי הג'ירף , על פניו , יש לך לב מאד רחב ,
אך אמור לי , ולו בדרך אגב , האם עלי למות מהגב , או רק מרעב ?
אולי ההבחנה השנונה והנכונה , שכולה כפנינה , ניראית סבירה ,
אך יש בה , בלי לשמור טינה , יותר משמץ הירהורי כפירה .

כל זאת היות ואתה מדבר כמו שופט , או שוע ,
אך במקום לתת יד , ובד בבד לעודד כדת , לשונך הארוכה נוטפת רוע .
לית מאן דפליג שאין ברצוני , ואף למטה מכבודי , בידע המקצועי , לפגוע ,
אולם אם תואיל בקולי לשמוע , תסתום בבקשה את הלוע ,
היות ואין אני חפץ , במצבי לטפס על עץ , ולבוא לידי עברה ,
כי הירידה מטרידה , לכן דרכי לקולגה שלך , ברורה לי ונהירה .

בקינה פנה הקרנף , ובשארית כוחותיו הלך מדוכדך , אל הצב .
אותו בר יהב , שכולו פרוויים זהב , רופא מעולה ונלהב , ששמו הולך לפניו .
שמע הצב , בעצב , אך בקשב רב , את כל תולדות מחלת הג'ירף ,
מיד ישב על שרפרף , גרד את הגב , מחט את האף , וכך גם אגב , חשב ,
הכיצד ניתן , בנקודת הזמן ,לרופא מיומן , לבצע כאן את המירב ?
היתכן כי זו בעייה בזנב , שמא בזיבת החלב , או גם פגם בלבלב ?

אזי בדק הצב , בגישוש היד בכף , במירכוז וריכוז , את מקום המיחוש ,
כל זאת בעזרת חוש הניחוש , וחוש המישוש , ואף מחשש לגוש .
ובתום הבילוש , פנה ואמר בטון בוטח וקר , לקרנפו בפרוש ,
שהוא בהחלט , ובלי להתלבט , יודע מה לריפוי המושלם דרוש .יען כי גבו של החולה , מכבר בלה , ואף קלוקל הוא ובאוש .
כי שם הדם ממוקם במקום חם , הוא מושחם , מזוהם וטרוש .
ואף כי הקרנף , שרוי על הסף , כולו כאוב , ומצבו קריטי ואנוש ,
והוא , כצב צנוע וענו , לא היה נותן לו , ולו שנה , בגרוש ,
ולא עוד , אלא הסיכוי לריפוי בלתי צפוי , לחלוטין קלוש ,
הרי הוא , כרופא מיופה , בדעתו להצליח בכל מאודו , נחוש .
עתה – אמר הצב הנכמר – אציג בפניך בדאב , את תמונת המצב :
כל בעייה , שלתשומת לב ראוייה , נובעת מפגיעה תועה בעצב .

אך יש לשקול כל שעליך לעשות : ליטחון ליטרת עלי חצב ,
להוסיף הלקט מפרי השלהב , להשרות במים אחרונים , שאובים ממעיין אכזב ,
אזי למרוח , בעדינות ולא בכח , את המשרה , על כל עמוד השדרה ,
ולחבשה כהלכה , למשך יממה , ברטיה חמה , קשיחה , לחה ושרירה .
בלילה בקרה , עליך להתכסות כולך, בשמיכת פוך עבה ,
ולהזהר מכל פעולה , כגון : קימה , שכיבה , או ישיבה .

כן עליך להמנע , במשך כשנה , מכל מגע מיוגע , עם נקבה ,
אף אם הקרנפה נאווה , כולה תאווה , ואתה גבר בעל גאווה .
אני בטוח , בלי כל ויכוח , שהדבר הנמהר , כרוך ברוח המצב ,
כמו כן , מאד יתכן , וזאת אני בוחן , שיש לך דלקת קלה בעצב .
כאן עלי לציין , שהמחלה מאד רגילה , אך היא קלה וממושכת ,
אי לכך , ומתוך הכרח , יקשה עליך כל חייך , לעמוד , לשכב , או ללכת .

זו הסיבה שעליך להרבות ולשתות תה ירוק , מתוק ורווי סוכר ,
ובמשך הזמן לישון , כמובן , על משטח ישר , ובעיקר בלי כר .
כן מוטל עליך להרבות , ולא להרפות , ברביצה , ולהמעיט בשינה ,
ועליך לשוב , בריא או כאוב , לביקורת הגוף , בדיוק בעוד שנה .
מה רבותא שהקרנף , מילא בדייקנות אחר כל ההוראות ,
אי לכך הוא הפסיק לרקוד , מיעט מאד לשתות , ונמנע מטלטלות .

כל כולו אכול אכזבות , אך מלא וגדוש תקוות וציפיות ,
לנסים ונפלאות , לתושיות וישועות , ולהחלצות מכל הרעות החולות .
כך המתין הקרנף עד כלות , כולו עקות ונאקות , עם תוצאות דלות ,
היות וכל התרופות , הגרועות והטובות , עזרו מאד לכיס הדמעות .
עתה לא ידע הקרנף האומלל , מה עוד ניתן לעשות ,
יען כי מרוב כאב ובחילות , החלו אוזניו הגדולות מצילות .
כל שידע , בהכרה ובמודע , בימים ובלילות , קינה והשמעת יללות .
אך כל הבריות , היללו את הקרנף , משום שקרנף מנומס מנוע מהשמעת קללות .
בלית בררה , ועם אותן בעיות , פנה הוא נמרצות , לאתר רופא עצמות .
אך לא בר דברת , אלא מומחה מדופלם וידוע בקרת , למחלות קלות .
לאחר שקיבל המלצות נמלצות , פנה קרנפנו אל מפיטיס הבואש ,
והתלונן לפניו שגבו דואב , לבו זעף , הוא עייף ומצבו מייאש .

חיש השיב הבואש , ברוב רגש , ומתוך הקש : אל לך להתייאש ,
יען כי כל מחוש יקוש ,ולו גם קלוש , לעולם אינו מתרחש ,
אם בעל החיים , בניגוד לתנאים , כלפיו בעוז מתייחש .
אף כי המרפא , גם לחולה נרפה , לעתים לבוא בושש ,
ברשותך , קרני היקר , עלי לומר , באורח בלתי נמהר , שאני איני מנחש ,
משום שבוודאות , אך בקוצר ראות , אחזה את היש להתרחש .

אך עתה כל שעליך , בשארית כוחותיך , לצאת וערימת עצים לקושש ,
אזי להצית נור בגפרור , ובלי הרהור או ערעור , להפיח בה אש .
בתום , ובחום היום , חמם נא בוץ , ובתוכו עליך להתפלש ,
ועתה ברוב סבלנות , בלי בהילות , להמתין עד שכל הבוץ יתייבש .
עם תום היבוש , שכב נא פלוש , ללא נוע , שש שעות רצופות בשמש ,
אך אל תשכח , כדי לא ליפול בפח , למרוח קרם על כל נמש .

ובנוסף , על מנת לא ליצור בגב , כל קמש וכמש ,
עליך לבצע , בלי להתייגע , חמישים סמיכת שכיבות , כתרגילי גמש .
ואם אתה תוהה , ולכן בי כה בוהה , ומכל הטיפול חושש ,
אינך אלא קרנף רב מורא , חסר חוט שדרה , ואפילו טיפש
היות ועם רצון , עשיית חשבון , יכולת ושימת דגש ,
אין החולי הקשה והמייאש , יכול בתוך גופך להשתרש .

בלית בררה , ומתוך מטרה , השכיל ידידנו לעשות כן עד בוש ,
ואמנם המיחוש המוחש בגב , שהקרין לזנב , התפשט מאליו גם לראש .
ואף כי בייוון שכב הקרנף , רובץ שעות על הגב , ומהמרבץ לא מש ,
הרי מרב כאב , ומהדווי השורף , את שער ראשו בשאון תלש .
זה היה המשא , אשר בלי סוף פשה , ששבר לקרנף הנואש את הקש ,
אי לכך , כולו מפח , הוא מהטיפול המוצלח , תוך שנה פרש .

עתה חש הקרנף המותש , על פניו , שהוא חסר שליטה ,
אך לבבו המר , כה לו אמר : להמיר חיש את השיטה .
למרבית המזל , מזלו לא אזל , והוא אף קיבל עצה מועילה בעיתה ,
לפנות למומחית ידועה במקצועה , רופאה ומושיעה , הגברת מרמיטה.
אצל אותה גברת מרמיטה , בדרכה המרטיטה , היתה קיימת שיטה :
להכנס בכל חולי ומחלה , בלי הגבלה , היישר לתוך המיטה .

להתכסות בממחטה , לנמנם בעלטה , ואזי לישון שינה עמוקה .
וכך להשתחרר , בלי להסתחרר , מכל דווי , מכה , או מועקה.
יש לציין שהיתה זו שיטה פשוטה , זולה בעלותה , ובכל תנאי יאותה ,
ועל כולנו להלל ולשבח , את ראותה של אותה מטרוניתא .
לכן נטל קרנפנו האומלל , כבררת מחדל , תריסר כדורי שינה ,
ובין ליל , נרדם אותו בן חיל , ונדם למשך כל השנה .

מקץ שנה , כעת חיה , התעורר קרנפנו מעולם העלטה , שלם ובריא ,
להוציא אותו מחוש , בגב ואף בראש , מציק , מזיק ואכזרי .
אולם כלל קלל , ידוע להלל , שאין כל רע בלי טוב ,
ואף כי נותר קרנפנו האומלל , בעלותו מן האוב , עם המכאוב ,
ואף כי נותר קרנפנו האומלל , בעלותו מן האוב , עם המכאוב ,
אי לכך הוא ירד , באופן מוקפד , אך לפי המדד , במשקל .

מהלך עצוב , החל שוב לחפש , אותו קרנפנו הכאוב , מרפא ומזור ,
משוטט בלי לאות ומחטט באינטנסיביות , אחר רופא , בכל אתר וחור .
והנה מעמקי המצולות , באחת המנהרות , ניגלה לקרנף האור ,
היות והוא זכה , במזל ובברכה , לפגוש בטוב שברופאים , בחמור .
וכה נחרצים , גם אם נמלצים , היו דברי הרופא הנאור , לאמור :
קרנפי היקר , אל תיתן לכאב המר והנמהר , אותך לשבור .

ביננו לבין עצמנו , לשנינו גם יחד, מתוך תקווה ופחד , ישנה עתה שאיפה ,
לשאוף להפטר עד הסוף , בלי נגף ומגוף , מאותה מגפה .
אף כי המקרה חמור , הכאב נוקב , אתה כמעט גמור , והמצב אקוטי ,
אתה קרנף תרבותי , אם כי מאד איטי , אך נראה בריא באורח חזותי .
אי לכך ,באמתחתי מונח מתקון מוזנח , אך אתה תיווכח שבו עטופה התרופה ,
תרופה חריפה , מעולה ומשובחה , נגד כאב וליחה , ואף מכל עדיפה :

כל שעליך להפטר מהיאוש , וחיש לחוש ולמצוא , או בשוק לקנות קרנפה ,
בעלת מעלות , שמגמדות את החסרונות , בלי יתרונות , אך בעיקר יפה .
מוטל על העלמה , להיות חמימה, אם אפשר גם תמימה , ובעלת עור קטיפה .
יען כי כל תכונה אחרת , אינה מגונה , אך גם לא מוסיפה .
מבלי להרהר , קרנפנו מיהר לכפר , ותפר אצל חייט מוכר , חליפה ,
חליפה מבוץ ואטון , פילגרן וארגמן , שש ומשי , חליפה צרופה ושקופה .

אזי הוא תר , ביער ובמער , באחו ובכר , אחר קרנפה מטריפה .
ואכן נמצאה , בשעה ממש טובה , קרנפה רחבת שפה , שהיתה גם יפה וגם חריפה .
אי לכך , כעורבא פרח , הכאב חלף , שעה שניגפה המגפה .
מתוך חובה , יש לציין ששנה טובה וטרופה , במהירות הבזק , לקרנפנו חלפה .
משום שאותה קרנפה , שרתה את אדונה בנאמנה , ממש כשפחה חרופה .
להוציא אותה תקופה , בה היא הפכה , לשילוב בין חנפה למכשפה .
ללירוי ואליחי הנפלאים מחזור השירים לילדים זקנים


אורנג אוטנג

בואו , ילדים , ונספר על קופים , \ אך רק על פרימט אחד מבין המינים .
שכן את הגורילה ואת השימפנזה , כולם מכירים ,\ אך לא בהכרח את הקופים האדומים .
האורנגים חיים , בודדים ומבודדים , על עצים ,\ שם הם נחים , משחקים , או מתרוצצים .
האורנגים צימחוניים ואוכלים רק פירות וצמחים,\ ובלילות הם ישנים בקנים איתנים שהם בונים.

היער עבורם בית וגם גן עדן מושלם ,\ מעתה ואולי בס'ד עד עולם.
סומטרה ובורנאו הם איים רחוקים ,\ אולם רק לאותם ברנשים ששם אינם גרים .
באותם איים נותרו המון יערות עבותים , \ שצומחים כמו על שמרים , עקב ריבוי הגשמים .
אך בגלל המרחקים העצומים , מחלקי העיתונים ,\ מנסים להגיע , אולם לא תמיד מצליחים .

באותם איים גם שידורים אינם נקלטים , \ היות ואת האנטנות יחד עם העצים כורתים .
רק לפעמים , בעיקר בפורים , כאשר נסים קורים ,\ מגיעים לאיים עיתונים חדשים.
והנה יום אחד , אורנג מלומד , אנין ומעודן , \ נסע לסופר בקרת מדן , לקנות מעדן .
שם ביקש אורן האוטן , אבטיח , אך המוכר רטן ולא נתן , \ משום שלא הספיק לו הכסף הקטן .

לאורנגנו הקטן , היו בקושי חמישה שקלים , \ והם אפילו לא מהווים נדבה לרשים ולדלים .
אז מה עם סכום מעין זה עושים ? \ אולי קונים בונבונים , גרעינים , או בוטנים ?
עוד אורן הנוגה ניצב מלא הגיגים ,\ הגיעו במפתיע מאי שם, למדן , עיתונים חדשים.
חיש החליט אורן הדעתן לקנות לפחות גליון , \ על מנת לקרוא חדשות ,לפני שהוא שוכב לישון .

כך חזר האורנג המאושר אל ביתו ביער,\ התיישב על כסאו והחל לקרוא, אך אבוי! צער, סופה וסער
שהרי איזה מדור האורנגים מחפשים?\ מאליו ברור : הטורים שמאירים את התגליות והחידושים.
ובעיתון , בלבן על גבי שחור , גילויים מרעישים ,\ שמפליאים ומרגשים את מירב האנשים .
הנה מה הוכיחו לכל , הידענים והמדענים: \ הם טוענים שהאורנגים מהווים לאנושות אחיינים!

לא יתכן ! סקנדל ומחדל ! זוועה וקישקושים !, \ איך מעיזים זאת לומר אותם ברנשים!
הכיצד יכולים אותם חדלי אישים , \ להפוך את האורנגים לדודנים חורגים לאנשים!
לפיכך נעשה אורן האורנג סמוק ואדום , \ יען כי מרב כעס וחרון , הוא חטף חום .
שהרי ידוע לכל בר-בי-רב שהאורנג נח להעלב , \ וזו סיבה סבירה להתקף בלתי חולף של הלב .

ואכן , האורנג העכרן , כמעט קפץ מתוך העור , \ שכן על כך , הוא בשתיקה לא מוכן היה לעבור !
חיש טיפס אורנגנו הנסער לצמרת העצים , \ וקרא בקול נורא לכל יקיריו האורנגים:
אורנגים אוטנגים ! אחים שאננים ! עורו ובואו בהמונים ! ,\ חושו ומהרו לשמוע פשעי האדמים !
אין כאן מקום לנימוס וגינונים ! , \ אנחנו נוכיח , ולו במדנים , עד כמה הדברים מגונים !
הרי לכל ידוע ומסופר , שאנו ורק אנו , הזן הנבחר , \ הן אנחנו בדם ויזע , העליון והגזע המובחר .
רק אנו , האורנגים , זכינו בכבוד ובהדר , \ רק לנו ניתנה התורה הנאורה , שם בהור ההר .

והנה הביטו וראו כמה שטויות , \ נחתמות ומודפסות בלא פחות משני תריסרי אותיות .
צפו כיצד הולכים וכותבים דברים נאלחים , \ ועוד טוענים שהם על ממצא מדעי מסתמכים !
תראו מה כתוב : לא יאמן ! די . אן . איי . וגם גן ! , \ קירבת דם ומים וקירבת מיץ .
והם עוד חושבים לנו לפרגן , \ ורב להם מחשש פן אי מי בחלד , את החדשה יחמיץ .

מי ביער , בג'אווה או בבאלי , שמע על ביולוגיה ? \ הן בג'ונגל שלנו לומדים רק תאולוגיה .
ומה זה קשקוש כימי , או טביעות דם ? \ אידיוט מעין זה , יכול להיות רק הבן אדם .
אנו הקופים , אנו כולנו העליונים . רק אנו הנבחרים , \ ושלא יספרו לנו כזבים ושקרים .
זה ממש גועל נפש ואפילו גובל בביזיון ובבושה , \ להפריז ולהכריז על תורתנו הקדושה ,

שניתנה , קבל אוטנגים , במעמד הר קונגקמול , \ שהיא בסילופים מושרשה , מלאה וגדושה .
אולם אנו לא נסבול פגיעה במורשה , או תעלול , \ ונפנה לקופו'ם לשם הוכחה נחושה .
אנחנו הקופים, אלופי האלופים, לכבודנו רגישים,\ והדברים האמורים, פוגעים, שקריים ואף קשים.
לא בחינם אנו , הבחירים , פגועים ונרגשים , \ אך האנשים, אותם פרעושים , יאכלו את הבאושים !

הנה אשר נוכיח באומר , בצליל ובכתב , \ שהכל מכל גיבובי רמי , סילוף , שקר וכזב.
הכל מעשה זילות , תרמית וכחש , \ שמקורם נובע עוד בתקופת חוה , אדם והנחש .
והרי אין בעולם , ביבשה או בים , יותר רמאים , \ מאותה שלישיה קדושה של צפעונים .
רק עיוורים וסומים , פתאים , או משוגעים , \ קונים את הלוקש שהם קבל עם מוכרים .
רק לנו , בחירי האומה , ההוכחה המפורטה הקדומה ,\ שדווקא בידי אדם נכתבה ונחתמה ,
ועליה בני האנוש , בלי כלימה ובוש , מסתמכים ,\ כאילו אלו הם דברי אלוהים חיים.
והרי כל קוף , בכל מער ומקוף , יכול לקרוא ,\ את אשר כתוב בתורה , ממש במבוא.
לא בחינם , אחינו האורנגים הבחירים ,\ לומדים את הדברים אשר לנו הם כה יקרים ,

הן שם מצויין , שחור על לבן ומודגש בקווים ,\ שמגן העדן גורשו רק אנשים ונחשים.
אך היות ולא נותר לאלוהים , מקום לרמאים ,\ הוא שלח אותם להפוך קדושים לטמאים .
ללירוי ואליחי הנפלאים ,
מחזור השירים לילדים זקנים .

14-06-2008