עידית בר-און וסיפרה "הגילוי"

ילידת ישראל, 1953, מורה במקצועה, נשואה, אם לשלושה ילדים, וסבתא לנכדה. זהו ספרה הראשון הרואה אור.

"לידיה, הסייעת הפיליפינית שלי, כבר מוכנה. היא אוחזת בידה פינצטה, מתוכה עולה זמזום דבורה נמרצת. 'איפה את רוצה היום?' היא שואלת בעברית כמעט צברית. 'בגב התחתון,' אני משיבה לה, חשה כיצד היא הופכת אותי ביעף על בטני וכהרף עין מרגישה דקירה קטנה בגבי מלווה בזמזום חד. 'כמה דבורים היום?' ממשיכה לידיה. 'כמו אתמול, עשרים וארבע, 'אני ממלמלת…"

במילים אלו מתחיל "הגילוי"– סיפורה של עידית בר-און, אישה בריאה לחלוטין עד יום הולדתה הארבעים, נשואה באושר ואם לשלושה ילדים– שחלתה ונאבקת במחלת הטרשת הנפוצה כבר למעלה משמונה-עשרה שנים. עידית, משותקת בגפיה, מרותקת לכיסא הגלגלים, ותלויה לחלוטין בעזרתם של אחרים, מתארת בספרה באומץ בלתי רגיל את המהפך הגדול והקשה בחייה, עת סיפרו לה הרופאים על אודות המחלה שבה לקתה.

"הגילוי" אינו ספר קל לעיכול, כלל וכלל לא –עידית מביאה את סיפורה בישירות לא שגרתית, ולמעשה, פותחת צוהר לעולמם של חולי הטרשת נפוצה בישראל – אולם, לצולחים אותו צפויה חוויה לא שגרתית; חוויה שבה אושר, כאב ותקווה מפעמים יחדיו וכמו תלויים זה בזה.

לפרטים על הספר, נא לפנות
לעידית בטל. 052-7333264

sipurim_2011_29_4_2012


 

מוקדש לבעלי,ילדי ומשפחתי היקרה

קצת עלי …

שמי עידית ובשנת 1993 חליתי בטרשת נפוצה .

חמש שנים שמרתי בסוד על דבר מחלתי מילדי וממשפחתי .

אכן עברו עלי שנים קשות כשאני משדרת כלפי חוץ, עסקים כרגיל.

כאשר לא יכולתי להסתיר… הסתגרתי בביתי.

אחת הדרכים שלי להתמודד עם מצבי, הייתה הכתיבה .

בשירי אני מתארת תחושות.. חלומות, דמיון ותקווה .

כשהרגשתי רצון עז ,להפסיק להסתיר ולהתמודד עם המציאות

יצאתי מביתי והקמתי קבוצת תמיכה לחולי טרשת נפוצה בעזרתה של האגודה לטרשת שעושה את המיטב למען כולם,

אימצתי לי את מחלקת השיקום בתל- השומר כבית שני ,

שם אני מקבלת את העזרה הדרושה מהצוות המסור והמיומן ומהמתנדבים הנהדרים שנותנים מזמנם וכישרונם .

לאחרונה הרגשתי צורך לשתף את כולם בשיריי .

ואני מעניקה שירים אלו באהבה לכולם ,,,

ברגשות תודה
שלכם, עידית בר-און


 

באמצע החיים

זה קרה… וכל כך לא הייתי מוכנה.
חשבתי, להחביא ולא לדבר, לנסות לשכוח…
שנה אחר שנה חלפה ובלבי שומרת סוד נורא
מסתירה דברים כואבים, אולי ייעלמו וארגיש מנוחה
כשנגרמת שעה עוד שעה מתחילה…
מחשבות, ציפייה, אולי יש אור בקצה המנהרה?
כשהדרך נגמרת – מתחיל שביל ההכרה, ההבנה.
גם שהדרך נראית כה קשה והקצב הוא לא כשהיה
ישנה הסכמה כי בכל סוף יש התחלה של עשייה.
מבינה שרק בעצמי בתוך גופי אמצע את הכוח.
כשהסרט נגמר – מתחילים החיים,
גם אם הצלילים הם קצת שונים,
עם רצון טוב, נחישות ותקווה
נמשיך את המנגינה…
עידית בר-און

מלאכים בלבן

כקטנה – למדתי שמלאכים יש רק בשמים

טובים ועוזרים ,לבנים עם כנפיים.

כשגדלתי – הבנתי שרק דמיינתי

על חלומות טובים פלאות וניסים

שיגשימו רצונות של ילדים תועים.

כשהתבגרתי – לא הקדשתי לזה כל מחשבה

עסוקה במרוץ החיים, עובדת ומגדלת ילדים.

עד שחליתי… והחיים הובילו אותי למחוזות אחרים

שם פגשתי את אותם מלאכים לבנים עליהם חלמתי-

מחייכים ועוזרים ואין להם בכלל כנפיים

הם איתנו פה על פני האדמה-

מצילים נפשות ,עסוקים במלאכה הקדושה

מידי יום נרתמים למשימה מהבוקר עד שקיעת החמה.

מהם אפשר ללמוד על אהבת החיים והאדם

מהם אפשר ללמוד דרך ארץ ועזרה לזולת

כיבוד האדם בחולי ובגילו המופלג.

גיליתי את אותם מלאכים בדרך הקשה-

אך ליבי נמלא בהכרת תודה …

עידית בר-און


הבריכה

יש האומרים שבחיים אין מקריות.

לא תמיד אפשר לתכנן את המציאות.

ואני מעולם לא יכולתי לסבול מים באוזניים

ובכלל שלא נדבר על העיניים.

נפגשנו בנסיבות הכרחיות, ללא ציפיות מיוחדות

הסתפקתי בלטבול ולשחרר התכווצויות ברגליים.

כשאמרת שאקבל במשך הזמן ביטחון-

לא דמיינתי שיגיע היום שאחליט לשחות באיזה סגנון.

האמנת שאצליח וזה הבסיס להצלחה.

היום אני מצפה לרגע בו אכנס לבריכה, שם אני מחליטה!

בתוך המים הגוף נשמע לפקודה, בלי חשש שאפגע.

צוללת ועוצרת את הנשימה, אני בעולם הדממה…

מרגישה שלווה ועוזבת את ההטרדה.

הולכת במים כשבחוץ אני כבר לא יכולה.

שומרת בקנאות על היכולת שלא אבדה.

תודה שנתת לי להבין שאפשר גם אחרת…

עידית בר און


הבריאה

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".

(בראשית א' א-ב).

נושמת את האוויר הבא מהים

פוסעת אט על החול החם

ליבי הומה כהמיית הגלים

המים שוטפים את רגליי.

פורשת כנף כשחף לבן

באופק קו מפריד בין רקיע וים.

טעם המלח שוטף את פניי

רוצה לשמר את שרואות עיני.

מרחוק, עפיפון מונף אל על

חושבת, שנים שלא הייתי כאן.

גל תכול חולף, רוח מרחפת על פניי

אור נכנס לחיי…

עידית בר און