הסיפור שלי עם הטרשת

אינני יודעת איך להתחיל.. אך אני יודעת שלבטח נעשיתי אדם אחר, שרק מייחל לשקט נפשי, אבל אני לא רוצה להסתפק בזאת ומחכה ליותר.

כשנודע לי על המחלה, שתקתי. בעצם, אני והשתק התחברנו והפכנו לאדם אחד. לאחר שהידע שלי על המחלה התעמק, נתתי לה שם אחר – קראתי לה "החצי התאוֹם שלי", והתחלתי להתייחס אליה בתור שכזאת. זה עזר לי לא להרגיש כל-כך את נוכחותה, וכשהיא מפריעה לי, אני נותנת לעצמי קצת מנוחה, הרי ככלות הכל, היא החצי השני שלי, ועלי להתרגל אליו.

פעם הייתי אדם שחולם על חיים ככל אדם אחר לשחק, לבלות, לרוץ ולממש את חלומותיו. האמנתי שדבר לא יצליח לעמוד בדרכי… אך לפתע הכל התחיל להתמוטט, ולא קלטתי מה קורה לי. אני רואה את הדברים, ואומרת לעצמי: אני אתנגד ואלך בדרכי, אך אני לא מצליחה. כשאני מתרוממת, המחלה מעמידה אותי על הקרקע, ושוב מפילה אותי. אני פורצת בבכי: מה קורה לי? אני לא מצליחה לעשות דבר יותר. החיים שלי נכתבים באותיות שבורות…

החלטתי שלא אשתוק בפני הסבל, ושעלי ללמוד על הבעיה שיש לי. פניתי לרופא, ולעוד אחד, ולרופא נוסף. כל אלה הסבירו לי שיש לי חבר חדש, זה שקראתי לו "התאום שלי", שילווה אותי במשך כל חיי. הידיעה היכתה בי כמו רעם. דמעות זלגו מעיניי. לא הצלחתי למנוע בעדן או להתנגד להן. מאז, הדמעות מלוות אותי בכל דרך בה אני הולכת בחיי.. נזכרתי בבחורה ההיא שדבר לא יכל לעמוד בפניה, הבחורה שאהבה לרוץ ולשחק ולבלות. עכשיו היא חושבת רק על ההווה שבו היא חיה, וחווה את הזמן רגע אחר רגע..

החלטתי שאסור לי לוותר לגורל, ושאמשיך בדרכי ודבר לא יעצור בעדי. וכאן אני מוכרחה לציין את תרומתו של בני, שתמך בי יחד עם שאר בני המשפחה.

חזרתי לעבודה, וזה היה צעד נכון מאוד. העבודה סייעה לי לשאת את המחלה למשך 4 שנים. אך בסוף, המחלה אמרה לי: את לא יכולה יותר.

עשיתי בעצת הטרשת ועזבתי, אבל לא נכנעתי לה, אלא המשכתי לעבוד מהבית (בואו נגיד: כדי לרצות את התאום שלי, לא מעבר לכך), וביצעתי עבודות חיוניות למשפחה.

ואז, התחלתי ללכת בדרכי מבלי לקחת את התאום שלי איתי. לא התייחסתי אליו במיוחד, ולא חשתי בנוכחותו, אלא כאשר היה מאותת לי שהוא עדיין שם. אבל לא נכנעתי לנוכחותו, ולא נתתי לו חשיבות יתר, ולא הסכמתי שיקבע לי את צעדיי, אלא התייחסתי אליו כאל צל ותו לא. התחלתי לצייר ולתאר לעצמי את מה שאני רוצה, ולחשוב כמה עוד אוכל לעשות.

המחלה וכל מה שקשור בה הביאו אותי עד לכאן. אין לי מושג כמה עוד אוכל לעשות מפה והלאה! אני בטוחה שיש לי רצון לעשות ולעמול ולחלום, ובשום אופן לא לוותר.

הגעתי למסקנה זו כי אין לי ולו צל של ספק שיש מקום לכניעה או לוויתור. לא אתן לאיש להביע סימני רחמים, שממילא אינני זקוקה להם בכלל.

בסופו של דבר, החיים אוהבים את מי שאוהב אותם. אמפטיה היא יסוד המוסר, ואמירת האמת היא שפת ההבנה ההדדית.

החיים כמו ורד: כל עלה הוא צל, וכל קוץ הוא אמת. הבורות מוות, והידע חיים.

מבכי אי-אפשר לברוח, אבל עמו לא מגיעים לפתרון. חייבים לתת לעצמנו את שמחת החיים, ולא להעמיס על עצמנו את הנטל הכבד של הדמעות, כי החיים ארוכים ויפים אם מביטים בהם בעין הפיוס והיופי.

אני מקווה שהמילים שלי יפתחו את לבכם. הרי בני האדם טובים לנו ולאחרים, אם מתיחסים אליהם בטוב לב ובטוהר. העבודה מעניקה לנו אנרגיות ותנועה, והיא חוסכת מאתנו שאלות לא-נעימות. אם נאהב את עבודתנו, היא תאהב אותנו, ואם נתמסר לה, היא תתמסר לנו. התקווה קיימת בכל מקום. היא נותנת לנו את הכוח לחיות, ועוזרת לנו להמשיך. אתה אדם יוצר, פעיל, חכם, אוהב לתרום, וטוב לזולת, וכך תשאר אם רק תפתח את לבך ותתן לנשמתך להתגלות, ולאהבתך להגיע לכול, ולרוחך העליזה לשמח את האחרים. אנו מחזיקים בידנו את מפתח הלב, בו נוכל להיכנס לאיזורים היפים של החיים, לראות את האור הבוהק ולחוש את האוויר הצח.

אם נפתח את לבנו ורוחנו ושכלנו וחיינו, החיים יפתחו לנו את שעריהם. אל תתן למחלה לעצור בעדך. אל תוותר לה. החיים לפניך, נצל אותם. גם התקווה נמצאת שם. נכון שכעת היא אינה אלא חלון צר, אך לא משנה עד כמה חלון זה קטן, הוא פותח בפנינו אופקים רחבים. חלון זה פותח לנו את הדרך אל האור, ועם התקווה נוכל לפרוץ גם את הדרכים האפלות של תהפוכות הזמן. כשהתחלתי לכתוב, לא הייתה לי כוונה רק לכתוב. אני יודעת שכל חולה זקוק לתמיכה, לכן אסור לנו להסגר בתוך מעגל קטן ולהסתגל אליו, שכן החיים גדולים ורחבים הרבה יותר מכל מעגל. אז בואו נחייה, ולא ניתן לתאום שלנו לקבוע את הדרך, וכל מה שיתן האל טוב הוא.