הסיפור שלי- סיפורו של מאיר, המטופל ברביף.

סופר למעיין – אחות הדרכה רביף

אני מביאה כאן סיפור אישי ומרגש של התמודדות עם מחלת הטרשת הנפוצה.
מאיר (שם בדוי) בשנות החמישים לחייו, נשוי באושר ואב לארבעה ילדים ונכדה אחת, בעל חגורה שחורה בקרב מגע, חולה בטרשת נפוצה כ – 15 שנה ומטופל ב "רביף" 9 שנים. סיפורו מובא כאן לפניכם.
"זה התחיל בעיוות נוראי של חוש הטעם ושינוי בתחושה. הזיפים של הזקן שלי הרגישו כמו מיליוני מחטים דוקרניות, הייתי אוחז כוס קפה חם ביד והתחושה הייתה שהיא קרה. באמבטיה חשתי את המים קרים בחצי הגוף וחמים בחלקו השני. חוויתי סחרחורות, הקאות, ראייה כפולה ותופעות נוספות בלתי נעימות.
אושפזתי עם סחרחורות בלתי אפשריות ובתחושת איבוד שליטה מוחלט על חיי ואובחנתי כחולה. כשאמרו לי שיש לי טרשת, לא הבנתי מה זה בכלל אומר ואז אחד החולים במחלקה אמר לי שזו מחלה שפוגעת בשרירים עד שהם מפסיקים לעבוד ובסוף מתים ממנה. עניתי לו שאני לא מתכוון למות כל – כך מהר ויש לי עוד הרבה בשביל מה לחיות. התחלתי לקבל טיפול בזריקת ה"רביף" והשיפור במצבי הבריאותי היה דרמתי.
בכל זאת תהליך ההתאקלמות שלי עם המצב החדש והמחויבות ליטול את הזריקות באופן מסודר, היה הדרגתי וקשה. בהתחלה עשיתי ניסיונות להפסיק את הטיפול, לראות אם משהו יקרה, ואכן משהו קרה. קיבלתי התקף והגעתי למצב שהרגל שלי בוחרת ללכת לכיוונים לא רצוניים והתחלתי לגרור את הרגל. בנקודה זאת הבנתי שחוסר ההתמדה שלי פוגע מאוד במצבי הבריאותי והחלטתי לשנות את צורת ההתייחסות שלי לטיפול. הגעתי למסקנה שאם אני לא יכול לשנות את המציאות החיצונית של היותי זקוק לטיפול, אני אשנה את היחס שלי אליו ואתיידד עמו. אהפוך את נקודות החולשה למקומות של עוצמה. חזרתי לטפל ב"רביף" בהתמדה, כמו שעון שוויצרי, ומצבי חזר למזלי הטוב כמעט לחלוטין לקדמותו. הבנתי שיש לי טרשת נפוצה שהתפוצצה ואין מה לעשות צריך לתת לה מלחמה. אני לוחם מטבעי ואיש הישרדות בעל חגורה שחורה באמנות לחימה. החלטתי להילחם במחלה עד חורמה ול"נסנס" אותה עם הזריקה. ואז פשוט עברתי תהליך נפשי של התאהבות בזריקה שנהייתה עבורי שותפה יקרה וחשובה. אני לא אדם דתי אבל לפני שאני "מנסנס" (מזריק את ה"רביף") אני מניח תפילין, חובש כיפה ולאחר מכן עורך שיחה עם אלוהים ומבקש ממנו שישמור על משפחתי, על בריאותי ועל המדען שהמציא לי תרופה. לפני שאני מזריק אני אומר: "בשם ה' נעשה ונצליח" ומדמה בעיני רוחי איך הטרשת עפה ובורחת מהתרופה ומתפזרת לה בשמים, עוברת לה מן העולם. אני חי חיים מלאים ומספקים, מטייל הרבה עם אישתי היקרה והאהובה ונהנה כמה שיותר. המתנות הקטנות שהמחלה העניקה לי הם בעצם ההבנה עד כמה כל רגע בחיים הוא מופלא ורב – ערך. כמו כן למדתי לכעוס פחות, כי אני רואה שזה משפיע על מצבי הבריאותי וזה ממש לא כדאי. ה"רביף" הפכה לשותפתי הנאמנה במאבק לבריאות בטרשת הנפוצה וטקס הזרקת ה"רביף" נהיה אישי ובעל ערך רגשי. למדתי ובחרתי להתחבר אל הזריקה אשר מעניקה לי את היכולת להמשיך בחיי הנוכחיים.כיום אין לי מגבלות תפקודיות כתוצאה מהמחלה ואני מאמין בכל לב שאצליח ל"נסנס" אותה ולהמשיך לחגוג את החיים בבריאות טובה ובהנאה גדולה. אמן.תודה למאיר שהאיר את עיני ונתן לי הזדמנות להכיר את עולמו האישי וסיפורו המופלא.

מעיין
אחות הדרכה – "רביף