היכן גן העדן? / גד מאיר שמחוני

קיבלתי שאלה מאישה צעירה, נשואה מזה שלוש שנים שבעלה הפך להיות נכה כתוצאה מתאונה. איני חושב שהשינוי של תאונה או טרשת נפוצה משנה, אבל הרבה מאד חולים חשים את התחושות הללו ובני הזוג נלחמים במערכת הרגשות שלהם כדי להמשיך לחיות בזוגיות טובה. לכן ראיתי לנכון להביא בפניכם את המעשה מתחילתו ועד סופו.
"אני נשואה שלוש שנים ונמצאת בבעיה קשה.
שנה לאחר נישואינו בעלי עבר תאונה שגרמה לו להיות נכה לכל החיים. הנכות לא ניכרת מאד אבל יש לה השלכות קשות, הוא חדל לעבוד. הוא טוען שאני לא יכולה לבוא אליו בטענות כי הוא מקבל את קצבת הביטוח לאומי וזה כאילו שהוא מפרנס. אבל זה לא זה. הוא ישן שעות נוספות (אפשר לספור את השעות שהוא ער) אני עובדת רוב שעות היום ודואגת לכל עבודות הבית, אני לוקחת ומחזירה את הילד מהגן ובעלי לא נוקף אצבע בעבודות הבית.
כל היום גולש באינטרנט וכבר תפסתי אותו גולש לאתרי פורנו וכו' ויש עוד כמה דברים שלא כאן המקום לפרטם. הוא טוען שהוא אוהב אותי והכל נעשה משעמום ושהוא ישתנה. בפועל כלום לא משתנה ואני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה מלאת מרץ ושמחה והוא מעציב אותי ומאכזב אותי בצורת החיים שלו.
אני כבר לא אוהבת אותו אבל אין לי כח להתמודד עם גירושין עכשיו. זה לא זמן טוב עבורי.
אני כאובה ועייפה מלשוחח איתו על צורת חייו ולכן אני מתעלמת מהכל ומתחזקת באהבה לילד שלי, במסירות לעבודה שלי ולבית.
קשה לי מאד כי בתקופה האחרונה אני מרגישה שוב צורך באהבה, אבל לא באהבתו. קשה לי גם כלכלית, אין לנו כסף למותרות.
עד כאן שאלתה של הבחורה, כלשונה ומכאן ואילך תשובתי.
קראתי בעיון את מכתבך ומאחר ואני מאד מבין לנפשך, מסיבות אישיות שלי, אני מקווה שאוכל לתת בתשובתי מעט מזור ולשפוך אור אל תוך חייכם.
בעקרון כאשר האדם מקבל מביטוח לאומי גמלת נכות וגמלת ניידות וגמלת שירותים מיוחדים הרי הן כאילו משמשות כשכר עבור עבודה שאינו יכול לבצע, והוא נחשב כמפרנס. מכאן אנו למדים שעבודה ופעילות אינה נצרכת לאדם רק בשביל הפרנסה אלא בעיקר היא נצרכת לו כדי שיוכל להרגיש את עצמו חשוב, מוערך ואהוב. אנו לומדים זאת מתגובתך שלך שאת כבר לא אוהבת אותו, ובגלל מה בגלל שהוא נמצא במצב שהוא לא בחר להיות בו ואינו רוצה להימצא בו, אבל אין לו ברירה.
מצב מדכדך זה מכניס את האדם לבועה, בועה שדרכה הוא בורח מהמציאות האכזרית שבה הוא חי, והוא מחפש לעצמו דרכי מילוט קלות, לכן הוא ישן כל כך הרבה, כי בכך הוא בורח לעולם החלומות. בשעות שהוא ער הוא בורח לעולם חלומות הזוי אחר שנמצא במחשב באינטרנט. כל מה שהוא עושה זה לחפש, בדרכים שהוא יכול להגיע אליהם בקלות, דרכי מילוט שלא יביאו אותו לחשוב כל הזמן על המצב העגום שבו הוא נמצא. כשאת באה הביתה את מציגה את המרחמת הגדולה שאינה מיטיבה עמו, אלא גורמת לו לדכדוך יתר. ובסופו של דבר את מגיעה למצב של זלזול ושאט נפש ממנו, כי הוא אינו שווה מאומה, ובדיוק מהתחושה הזו הוא מנסה לברוח. יכול בהחלט להיות שהיה יכול למצוא עבודה ותעסוקה מתאימה, אלא שיש להבין שמערכת הביטוח הלאומי גם היא מקשה על האדם הנכה בכך, כי אם הוא מקבל גמלת נכות הוא יכול להתפרנס ולהרוויח רק עד 1800.00 ₪ ואז בודאי שיורדת המוטיבציה של האדם לעשות מאמץ כלשהו לצאת להרוויח עוד כסף כי הגירוי לרווח זה קטן ביותר. חבל שזה כך אבל אלו חוקי המדינה ואין לנו מה לעשות. ובכל זאת גם במצב הזה יש פתרונות רבים אחרים שדרכם ניתן למצוא תעסוקות שיצרו עניין בחיים ובמשפחתיות גם יחד.
כמו כן לא ציינת במה מתבטאת נכותו האם הוא משתמש בקביים, האם הוא על כסא גלגלים, האם הוא אינו זקוק לציוד עזר אבל נכותו מתבטאת בדברים אחרים כמו ראיה שמיעה וכו' לכן די קשה להתמקד במערכת יכולת העשייה שלו, למרות שאין לזה קשר ישיר למערכת הזוגיות שעליה אני רוצה להרחיב יותר.
אני בהחלט גם מבין את ההרגשה שלך שאת לא אוהבת אותו יותר, כך, בצורה שהוא נמצא היום, לא היית אוהבת אותו מלכתחילה ועכשיו תחושה זו מתעצמת בך יותר.
אילו היה נשאר כמו שהיה בעת שהכרתם היית ממשיכה לאהוב אותו – כן או לא! כלל וכלל לא בטוח ולכן כלל וכלל לא בטוח שהנכות או תוצאותיה הם הגורמים.את עייפה מלשוחח איתו על צורת חייו, כי זה בהחלט לא התפקיד שלך! את צריכה ליצור לשניכם צרות חיים שבה את רוצה לחיות ולהביא אותו להתמודד איתה ולחיות יחד איתך.
במקום זאת את מתמקדת בעבודה שלך ובבית ומעט בילד החמוד שלכם ומרגישה זנוחה ובלתי אהובה על ידי בעלך, כי הוא באתרים ששם יש תמונות שדרכם הוא עושה השוואות, אלא שאת מרגישה שהוא עושה את ההשוואות של הבחורות שבאתרים ההם כלפיך ולדעתי הוא משווה את עצמו מול הגברים המופיעים שם, שיכולים לקיים חיים מלאים שהוא מרגיש שאינו יכול לקיים. גם זו בריחה מהמציאות שצריך לעצור.
מובן וברור שאת זקוקה לאהבה. כל אחת זקוקה לאהבה ולחום ויש לעמול על כך. לגבי המצב הכלכלי, תמיד ניתן לפתור את המצב הכלכלי למצב טוב יותר אם עושים חושבים נכון ואם מתייעצים באנשים המתאימים לצורך כך, ואז גם הכסף למותרות שלנו נמצא. יתרה על כך כשמנהלים את החיים נכון מגלים שצרכי המותרות מתמעטים ככל שההנאה הרוחנית שלנו גוברת.
במקרים שאת מתארת אין פתרון דרסטי. אני חושב שפעולות דרסטיות לא מביאות פתרון במקרים הללו אלא דווקא אורך רוח ותוכנית רב שלבית שדרכה פועלים וצועדים צעד אחר צעד לקראת הצלחה. ואביא דוגמאות בהמשך.
בעלך בהחלט נמצא בבועה, כפי שכתבתי למעלה, ולכן אהבתו אליך ואהבתך אליו לא משנה כרגע, כי יש לבנותה מחדש לאור המצב הקיים.
דבר חשוב הוא עד כמה את מוכנה להיות שם, במקום, בשביל בעלך, ואני מוסיף על כך ומדגיש להיות במקום גם בשבילך.
ועכשיו אכנס לפירוטים יותר נרחבים של מצבים כגון אלו וכיצד יוצאים מהם לדרך לחדשה.
יש לי חבר יקר ששמו ס. (לשם החיסיון נשתמש רק באות אחת משמו) כשהכרתי אותו לפני כשתים עשרה שנה הוא ישב על כסא גלגלים כבד וקשה לשינוע, הוא עצמו היה כבד בשר מאד, מישיבה וחוסר עשייה יש אכילה מרובה, והיה משועמם עד אין קץ. אני הכרתי אותו בקבוצת תמיכה של חולי טרשת נפוצה, שגם אשתי חולה בה. התחלתי להיפגש עמו פעם עד פעמיים בשבוע לשיחות ופעילות סביב מחשב, כדי ליצור בו עניין.
ס החל כותב שירים במחשב, שירי כאב על מר גורלו, שירי אהבה לאשתו ומשפחתו ועוד. יום אחד ישבנו בסלון ביתו והוא סיפר לי כי בנו הצעיר עומד להינשא בעוד שמונה חודשים. שמחתי בשמחתו והקשבתי להגות ליבו. במהלך השיחה אמר ס כי הוא היה מאד רוצה ללוות את בנו לחופה. עניתי לו שאין כל בעיה, החופה אינה חייבת להיות גבוהה מהקרקע והוא יוכל להגיע אליה בכיסא הגלגלים. "לא", הוא ענה, "אני רוצה להוביל את בני לחופה כשאני הולך על רגלי." חשבתי לרגע ועניתי לו שבבית החולים תה"ש שם הוא מקבל טיפולים שונים ישנו בחור בשם איציק פרידמן שמנהל את חדר הכושר בשיקום, נלך אליו ונשאל את פיו האם הדבר אפשרי או חלום בהקיץ. אמרנו ועשינו. איציק פרידמן בחן את ס ואמר לו שאם הוא מוכן במהלך שמונת החודשים הקרובים להגיע לאינקביזיציה שבתל השומר ולהיות תחת טיפולו המסור של האינקביזיטור הראשי איציק פרידמן, סביר להניח שנוכל להגיע למשהו משמח. התחלנו לבקר במכון שלוש פעמים בשבוע, איציק לא מנה מס כל עינוי אפשרי, צעקות וגניחות עלו מחדר הטיפולים יום יום במשך שמונה חודשים. בסיכומם של שמונת החודשים הללו הגענו לליל החופה וס מלווה בשני בניו הגדולים ליווה את בנו הצעיר לחופה לאורך שלושים מטרים. במהלך כל החופה הוא עמד על רגליו וכולנו היינו מלאים התרגשות למראה הנס שנעשה בו. ניסים מתרחשים כשכוח הרצון ממלא אותנו במלוא כוחותיו ואז מתקיים בנו הפסוק "אין דבר העומד בפני הרצון". לאחר החתונה ס המשיך במלחמתו שהחל בה שמונה חודשים לפני כן, כבר מזמן כסא הגלגלים נעלם מהאופק ורק הליכון עוזר לו להתקדם. הוא החזיר לעצמו את רישיון הנהיגה שלו ונוסע עם אשתו לבלות בכל קצווי הארץ. עד כאן דוגמא ראשונה,ואם תרצי את ספר שיריו אשמח לשלוח לך.

ודוגמא נוספת, אך לפניה הערה והארה מתחייבת. ראשית איננו יכולים לדעת מה תכנן לנו בורא עולם בתוכנית הכללית של חיינו, ואם התוכנית שלנו היא לחיות עם אדם שיש לו מגבלות (ולמי אין מגבלות כאלו ואחרות) לא נוכל לברוח מכך, כך שאם במהלך שלושת שנות נישואיך הגעת למצב של בעל נכה, משמע שיש לזה קשר עם התוכנית האלוקית ואם תברחי ממנה תגיעי לתוכנית אחרת שיש בה את אותם סממנים ואז תוכלי לחשוב שכבר היה טוב עם הראשון מהשני. לכן אין לאן לברוח לא לבעלך, שבורח לדמיונות ולא לך שחושבת שגירושין הם פתרון.

כתבתי למעלה שגם אשתי שתחי' חולה בטרשת נפוצה. זה סיפור ארוך שכן היא חולה בכך מתחילת נישואינו מזה ארבעים ושלוש שנים. היו ירידות, היו עליות והרבה נפילות, לא קל לחיות אם חולה, במיוחד כשהוא הופך להיות מוגבל ביכולותיו ובן הזוג צריך יותר ויותר לוותר על מנעמי החיים. אני כותב לך כעת מתוך הגות ליבי, ממש כפי שאני חש, ואני יודע שאשתי אפילו לא משערת עד כמה הדברים כואבים וקשים מבחינתי, אך לא הייתי מעלה זאת על הכתב אם לא הייתי חושב שאפשר לעזור לכם להשתקם ולהתרומם לגבהים שלא הכרתם. שנים רבות לא חשנו כל כך בהטרדתה של הטרשת הנפוצה, אשתי עבדה והייתה בתפקידי פיקוח גבוהים במשרד החינוך ומעולם לא הפריעה המחלה למהלך החיים. בילינו, נסענו לחו"ל ועוד.

באחד הימים, כתוצאה מפעילות שגרתית של עבודתה נפלה אשתי מבמה שעליה היו פרושים חוטי חשמל והיא נתקלה בהם. באותו יום השתנו חיינו ללא הכר. התאונה הזו הפכה את אשתי לנכה בעלת 150% נכות, מוגבלת בתנועה, רתוקה לכסא גלגלים ולמיטה וכו'. אלו היו מגבלות פיסיות, אבל החשובות היו המגבלות הנפשיות והרוחניות. מבחינה נפשית ורוחנית התערערו חייה של אשתי לחלוטין. לפתע מתפקיד רם ונישא, תפקיד שרבים שיחרו לחדרה ולבקש את כבודה, הפכה בין לילה לאדם שאיש אינו מעוניין בו עוד, לאדם שאין בו חפץ.כאן החל התהליך של דחיית המצב הנפשי והפיסיולוגי בטענות מטענות שונות, החלה הכניסה לבועה שבה מתחפרים ונעלמים. החלה ההתכחשות למצב ולצרכים, כל התהליכים שמודגשים אצלך שבעלך עובר. ואני? אני עומד בצד, מסתכל על האישה הנפלאה שלי הקמלה כפרח שאין בו חפץ, ואיני יוכל לעזור לה, איני יוכל לפרוץ את השריון ולחדור לתוך הבועה. גם אני מתכסה בבועה משלי, בורח לעולם משלי, שבו אני מחפש את הטוב עבורי, את הפינוק את האהבה וכו',ואין. כל העולמות שמצאתי בדרכי היו ריקים מתוכן היו בהם הרבה פיתויים הרבה הנאות של רגע, אבל לא היו בהם כל ממש כי הם לא היו ברי קיימא. כך יכולים היינו לפתח שני עולמות החיים זה לצד זה, עסוקים בהישרדות, פרנסה, לשמור על הקיים ותו לא.
לא מצאנו בכך את מקומנו והחלטנו שעלינו לעבוד וליצור יותר. שנתיים ימים רצו מדריכות של השיקום אחר אשתי שתבוא לסדנת ציור וכיור, והיא לא מסכימה. עד שיום אחד נכנעה ולו לרגע קט ונכנסה לסדנא ציירה עץ עצוב למראה ויצאה. כך המשיך החיזור של המדריכות אחריה עד שנאותה לבוא שוב ומשם פריצת דרך לעשייה, מאות ציורים, כלי קרמיקה שעשתה מפארים בתים רבים בישראל, וביתנו מלא מיצירותיה. החיים החלו לזרום, יש מה לעשות בעולם. ואני לידה מדשדש מתי נגיע למצב שגם אני אתחיל ליהנות מחיינו ולא רק להיות המוביל של הנכה לטיפולים. (סליחה על הגסות בביטוי אבל כך הרגשתי).
אט אט התחלנו לשנות עוד ועוד פעולות נסענו לסוף שבוע במלון, ואחרי כן יצאנו לחו"ל לשבוע ימים כשהציוד שאנו סוחבים אתנו מהווה ציוד בגודל של קבוצה של עשרה אנשים ויותר, העיקר לנסוע לצאת לבלות ולחיות.
שוב היו נפילות, שוב היו עליות, לאט לאט החלה ההכרה במצב, גם מבחינתה וגם מבחינתי, התחלנו להבין את המשמעות של חיים בצוותא כשיש לנו שותפה שנקראת נכות, ולמדנו לחיות איתה באהבה. כך אנו סוגרים ארבעים ושלוש שנות נישאין (ממש ממש עכשיו בערב ראש השנה הקרב ובא).
השנה הייתה שנה קשה, המוח הפסיק לייצר אסטרוגנים שונים, והמצב לבש צורה של דיכאון קליני שלקח לנו שנה לצאת ממנו. ורק יצאנו ממנו והיא עברה ניתוח קשה במעיים, גם ממנו אנו יוצאים ולומדים לחיות עם כלי חדש שיש לחבר לגוף ועם זאת כבר חושבים על היום שבו שוב נעמוד בשדה התעופה ביציאה לנופש בחו"ל.
החיים לא מסתיימים בעת שמתרחשת נכות במשפחה, החיים עוברים ועלים מדרגה לגובה רב יותר של רמה רוחנית וחברתית גבוהה יותר טובה יותר וחמה יותר, והאהבה שם צומחת למקומות נפלאים שאנשים רגילים כלל לא מכירים.
זה לא סוף העולם… זו התחלת הדרך לגן העדן הפרטי שלכם, ואם תרצי אשמח לעזור , לעודד, לפרגן ולתת הדרכה לך ולבעלך כיצד לצאת מהבוץ שאתם נמצאים בו ולהתחיל לחיות חיי שמחה ואושר.

בברכת שנה טובה ומאושרת,
מלאת אהבה וזוגיות פורחת
גד מאיר שמחוני