"נס גלוי ועצום"

בס"ד 1.11.12

במוצאי ליל הסדר הובהלתי באמבולנס לבית החולים תל-השומר במצב קריטי קשה. קדם לכך מצב של הידרדרות קשה במצב בריאותי, עד שבשבועיים האחרונים לא הייתי מסוגלת לאכול. בטני כאבה והייתה נפוחה ולוחצת. למרות הלחצים מסביבי, סירבתי ללכת לבית החולים, אם למות אז בבית, שזה יקרה על המיטה שלי. בסופו של דבר, כשחשתי שאני ממש הולכת למות נשברתי, וכך בילינו חמש שעות במיון, תוך שהם מבצעים את כל הבדיקות האפשריות והנחוצות למצב זה. זו הייתה חסימת מעיים קשה עם הסתבכות במעיים ויציאתם החוצה דרך פתח הסטומה. הרופאים כינסו את בעלי ובני המשפחה והודיעו בצער שזה עניין של שעות או יום, אך מצדם הם עשו את כל מה שהם היו מסוגלים לעשות כדי לנסות להציל אותי.
אושפזתי למחלקה פנימית ה', תוך שהרופאים במחלקה עומדים בקשר עם רופאי מחלקה כירורגית ג', שם נותחתי ועשו לי את הסטומה. סטומה זו שקית המחוברת לגופי ומנקזת ממנו את הפסולת שאינה שתן, כאשר הרקטום מבוטל. בניתוח פותחים פתח בבטן ומתקינים פתח שממנו תנוקז הפסולת החוצה לשקית. זה דורש לגשת לשירותים מדי זמן ולרוקן את השקית.
חוברתי מיד לאינפוזיה לקבלת נוזלים וחוברתי דרך אסטרוקופיה לזונדה מיוחדת שהוחדרה לאפי, ומשם למעיים, ושירדה עמוק ועקפה את כל המערכת והגיעה מיד על לתריסריון. פעולה קשה ומאד לא נעימה. דרך הזונדה הזאת המשיכו להזין אותי במזון נוזלי ועוד כל מיני חומרים נוספים, כאשלגן, במטרה להחזיר אותי לחיים. כל אותו זמן הייתה לי תחושה קשה מאד וחשתי שאני גוססת והולכת למות.
כעבור שבוע של אשפוז, חל שינוי מה, והתחלתי לפקוח את העיניים ואף ללחוש מעט, קודם לכן הדיבור ניטל ממני כליל. כך במשך כל התקופה שכבתי במיטה כאבן שאין לה הופכין. כל כמה שעות באו האחיות שינו את תנוחותיי כדי למנוע פצעי לחץ. באורח פלא התחלתי לדבר בקול חלש ולהבין את המתרחש סביבי.
הרופאים הנפלאים עשו את כל מה שביכולתם, כדי לשנות את המצב המסובך והקשה בו הייתי, לטובה. אני מצדי התחלתי להתפלל לה' בכל עומק ליבי ונשמתי וביקשתי לבל יעזבני. ביקשתי מהכול יכול לעזור לי וייחלתי מבורא עולם, שבידו להזיז הרים וגבעות ולשים ים ליבשה, לבל יזנחני, ויעשה לי נס קטן ויחזיר אותי לחיים ללא זונדה. די לי שיש לי צנרת שלמה של קטטר וסטומה, ואיני זקוקה לעוד צינור שיצא ויכנס לגופי. די, עד כאן.
אנשים התפללו למעני במקומות שונים כמו קבר רחל, הכותל, ישיבות ותלמודי תורה. משפחתי לא משה ממיטתי אף לא לרגע. בתי הבכורה, מיכל, ניהלה יומן תורנויות לכל האחים ובני המשפחה שישבו לצדי, למען שלא יבזבזו את כולם לשווא, אלא יהיו כלי עזר ממשים. לקחנו אחות ללילה. אט אט התחלנו לראות שינויים, קלים ולכאורה בלתי משמעותיים, אך כל שינוי קטן הקפיץ אותנו משמחה. תמונת הדם השתנתה לטובה, והחיות החלה לחזור לנפשי. התחילו לדבר אתנו על תכנית להעביר אותי כעבור חודש לשיקום בבית חולים סיעודי, ולאחר מכן לעבור למגורים בדיור מוגן סיעודי, שבו יש את הרופאים שיוכלו לטפל בי במצבי החדש.
והנה, יום אחד, בשבת, כשהאחות באה לשנות את תנוחתי למניעת פצעי לחץ, אותה זונדה ארוכה, שהוכנסה בדרך מסובכת כל כך והגיעה עד לתריסריון, החליקה החוצה מאפי, החליקה ללא כל כאב. וואו איזו הרגשה נפלאה להיות בלי זונדה. איזה נס. ממש ללא זונדה. מעניין שבדיוק יום קודם לכן התחילו לנסות לתת לי אוכל דרך הפה. התחלנו עם כמה כפות של לבן. אחר כך כמה כפות מרק. זה עבד יפה מאד. כשהרופא נכנס וראה את הפלא הגדול הזה ביקשתי ממנו לבל יחזירו לי את הזונדה, איני רוצה בה יותר. נעשה מאמצים לעבור בחזרה לתזונה דרך הפה, תזונה של נוזלים, אבל רק לא זונדה.
כעבור יומיים באו להודיע לי שנקבע תור במחלקת הגסטרו לעוד יומיים להחזיר לי את הזונדה, ושוב לעבור את מסכת הייסורים. לפתע נכנס מנהל המחלקה, פניתי אליו בתחנונים שאין צורך בזונדה, הנה שלושה ימים אני כבר ניזונה דרך הפה וזה הולך טוב. הוא חכך בדעתו מספר שניות ולהפתעתי אמר 'בסדר, למה לא, בואי וננסה. את יכולה להשתחרר היום, אך ברגע שחל שינוי כלשהו במצבך את מתייצבת כאן מיד'. רציתי לחבק אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ומודה לו על כל מה שעשה למעני. ליבי גאה מאושר ושמחה.
כך היה. עוד באותו יום שוחררתי לביתי והמצב הלך והשתפר. אמנם בקצב איטי, אבל זה היה שיפור. והנה היום אני כאן אתכם בבית קיי, בנופש הנפלא והמיוחד הזה שהאגודה מכינה לנו בכל שנה ושנה.
האגודה לטרשת נפוצה שבראשותה עומדת המנהלת שירות לחולים המופלאה ג'נין ווסברג, ויד ימינה יונית המקסימה, וכל צוות המתנדבים הנפלאים שבאים לשמחנו מכל הלב.
הגידו לי: האין זה נס גלוי ועצום, או לא?
אני מודה לאלוהים על גודל חסדו וטובו אלי, שהשיבני לחיים ממש. אני מודה לכל אלו שהיו סביבי בכל העת ההיא, לכל אלו שהתפללו למעני ותפילתם נענתה.
אז מה אתי היום? אין אדם מאושר ממני בתבל. ברוך השם יש לי חמישה ילדים נפלאים ו 29 נכדים מקסימים, שה' ישמור אותם, בעל תומך ואוהב שלא חדל לשמחני ולהצחיק אותי בכל עת.
בוודאי תשאלו: ומה עם כל היתר?
אתם צודקים, שאלה במקום. יש לי טרשת נפוצה, מחלה מתעתעת ובוגדנית על כל השלכותיה. אני חיה עם קטטר וסטומה שלא עוזבים את גופי לרגע וכו' וכו', כל זה קטן עלי, אני אופטימית ומשתדלת לראות את הצדדים היפים של החיים. אני חשה שאני עדיין תורמת לילדי ונכדי ולחברים שונים: בעצה, בהדרכה או במילה טובה, תמיכה ועידוד. יש לי חברים נפלאים שאני אוהבת אותם והם אותי. ויש לי את בורא עולם שאוהב אות ומעניק לי תעצומות נפש לעמוד בכל המצבים, וממלא אותי בריאות טובה ובצלילות הדעת שנזכה ליהנות משמחות נכדינו ונינינו לעתיד לבוא, בעזרת השם.
ואליכם אני פונה ואומרת : אל תאמרו נואש. כשהמצב קשה והסבל גדול, השתדלו לראות את הטוב שבאדם ובחיים בכלל, ולהתפלל שתקבלו כוחות ותעצומות נפש על מנת לחיות חיים שמחים ומאושרים.
אז לכולכם, מכל הלב, בריאות איתנה ואריכות ימים והמון אהבה
תרצה שמחוני