החיילים שלי – חגית רון-רבינוביץ

כאחות מדריכה של רביף אני זוכה להכיר מקרוב את החיים הפרטיים של כל אחד ואחד מהמטופלים שלי. אנו נפגשים בסביבתם הטבעית, שבה הם מרגישים נוח לשוחח ולשאול שאלות, לקבל אוזן קשבת ופשוט להרגיש שיש מישהו שם בשבילם.
מתוקף תפקידי אני שומעת סיפורים אישיים רבים. אני בדרך כלל הראשונה או השניה שיודעת על קיומו של הריון חדש, אחרי הבעל כמובן… (בכדי להתאים את הטיפול), על לידה, משברים אישיים, פרידה מבן זוג וכדומה.
לאחרונה ליוויתי מקרוב שני סיפורים מרגשים ביותר של נערים בני שמונה עשרה שלא וויתרו והחליטו להתגייס לצבא. שני המטופלים חולים כבר מספר שנים ומודעים היטב למגבלות הפיזיות והטיפוליות שכרוכות במחלתם. בתור חולי טרשת נפוצה הם קיבלו פטור אוטומטי משירות צבאי, אך החליטו להיאבק ולנסות לחיות ככל הניתן כמו כל חבריהם הבריאים. לאחר חודשים מרובים של ועדות רפואיות, דחיות והתלבטויות שני המטופלים גוייסו כמתנדבים לצבא.
הם הוכיחו לכל הסובבים ובעיקר לעצמם שאסור לוותר ואפשר לעשות (כמעט) הכל אם רק מחליטים. אני יכולה רק לתאר שהתרגשתי עד דמעות כששניהם התגייסו ואף השוויצו לפני במדים החדשים שלהם. כיום, כבר כמעט שלושה חודשים אחרי, אני גאה לספר ששניהם מסתדרים מצויין בצבא ולא מתחרטים ולו לרגע על ההחלטה שקיבלו.
חייל אחד משרת בתפקיד מטה רחוק מהבית וצפוי בקרוב לצאת לקורס חובשים, והחייל השני שייך ליחידה קרבית!!!
שני החיילים ממשיכים בשגרת חייהם, תוך כדי הקפדה על הטיפול והביקורות הרפואיות, משום שהם מודעים לחשיבות של שמירה על מצב בריאותי טוב ככל הניתן. זו אמנם לא היתה דרך קלה, וליוותי אותם במהלך הרבה מאבקים והתלבטויות בדרך, אך המסקנה היא אחת: אין דבר העומד בפני הרצון, צריך רק להעיז ולא להתייאש.