נעמי לורברט

שמי נעמי לורברט. כיום אני בת 52 ואני חולת טרשת נפוצה אבל קודם אני אימא לשני ילדים מדהימים, וסבתא לשלושה והרביעי בדרך.

אספר קצת עלי…

הכול התחיל כמו רעם ביום בהיר, חייתי באותה תקופה (שנת 1993) בקיבוץ רוחמה בדרום הארץ ועבדתי המטפלת בתינוקייה.

בבוקר אחד התעוררתי מוקדם עם תחושת נימול ביד שמאל וכבדות נוראית (אך ללא כאב) במשך מס' ימים. לא ייחסתי חשיבות רבה לתחושות הללו עד שהמצב הלך והחמיר והרגשתי צורך להגיע לבית החולים לבדיקות. בשני הביקורים הראשונים במיון בבית החולים "סורוקה", לא נמצאה אבחנה לתחושותיי ולא ניתן לי מענה אחד. סליחה- ניתן לי ויטמין B על מנת להקל על מערכת העצבים. לאחר כשבוע בפעם השלישית במיון, סוף סוף פגש אותי נוירולוג שהחליט לקחת אותי ברצינות ושלח אותי לבדיקת CT ראש. לאחר העמקה בתוצאות הבדיקה, הודיע לי מנהל מחלקת הנוירוכירורגיה ללא שום גינונים או גילוי רכות כלשהי- "את חולת סרטן, יש לך גידול בלסטומה בראש. חייב לנתח אותך בדחיפות וסיכויי ההצלחה הינם 50%. בינתיים תקבלי טיפול ע"י קורטיזון". עולמי חרב עליי- ליבי צנח בקרבי. אני אימא לשני ילדים קטנים 3+6, לבדי בארץ ללא הורים או אחים, גרושה, גרה בקיבוץ שאין לי זיקה אליו וחיה עם חבר מבולבל- ביום אחד חיי הפכו לסיוט. יום וחצי שכבתי במחלקה הנוירוכירורגית, התחלתי את הטיפול ע"י קורטיזון והכנתי את עצמי נפשית לניתוח שאולי לא אתעורר ממנו. בדיוק כאשר אח המחלקה הודיע לי שבעוד מספר דקות יגלחו את שיער ראשי כהכנה לניתוח, ניגשה אלי אישה בעלת חזות דתית, ממשפחתו של אחד החולים אשר שכבו לידי במחלקה ואמרה לי בזו הלשון: "לא יגעו בשערה אחת מראשך, את תצאי בשלום מבית החולים, לא סרטן! ולא ניתוח". לא ייחסתי חשיבות רבה לדבריה, אך הודעתי לה מתוך נימוס. באותו הערב החלה התפנית בעלילה. סטאז'ר צעיר נחשף לצילומי ה-CT שלי ומשהו לא הסתדר לו. הוא החליט להוציא את הצילומים מבית החולים (בניגוד להוראות, כמובן…) ולנסוע לפרופסור שלו בירושלים באמצע הלילה. שניהם החליטו פה אחד- מדובר בטרשת נפוצה ולא בגידול סרטני. כל שנשאר זה לשכנע את מנהל הנוירוכירורגית בבית החולים "סורוקה" ולבטל את הניתוח המיותר. קשה להאמין שסטאז'ר יצליח לשכנע מנהל מחלקה- אך בניגוד לכל הסיכויים הניתוח התבטל. לא נגעו בשערה אחת מראשי, והודיעו לי כי מדובר בטרשת נפוצה. מבחינתי זו גזרה פחות קשה, אבל עדיין גזרה… שיחררו אותי מבית החולים אחרי שבועיים של טיפול אינטנסיבי בסטרואידים ועם הוראות מפורשות:

  1. לא להצטנן
  2. לא להתקלח במים חמים
  3. לא לעשות סאונה
  4. לא להיכנס להיריון
  5. ולא לנסות לברר יותר מדי על המחלה

הייתי בשוק. בת 29, גרושה עם שני ילדים קטנים ועם טרשת נפוצה. איך ממשיכים? מה הטעם לחיים? מהר מאוד התעשתי על עצמי, קניתי ספר על המחלה ולמדתי כל מה שניתן ללמוד. התחלתי לעסוק ביוגה ושניתי את הרגלי התזונה שלי. למרות שחייתי בקיבוץ, חשבתי בליבי ש"הקדוש ברוך הוא משגיח עליי אם אבא'לה חושב שאני שווה את זה, אז אני מוכנה לעשות הכול בשביל לחיות חיים טובים ומאושרים". וכך היה… החלטתי לנסות להיות אופטימית ולא להיכנס לדיכאון כי זה הדבר הגרוע ביותר עבורי. היה שקט מהמחלה במשך 10 שנים, לאחריהן קיבלתי התקף נוסף אך הפעם הייתי מוכנה אליו, קיבלתי את העובדה שהגוף שלי נלחם בעצמו והחלטתי לא להילחם בגופי אלא לקבל ולאהוב את עצמי, להיות יותר רגועה. התחלתי ללמוד ארומתרפיה ועיסוי בשמנים אתריים. העבודה עם נשים והעברת אנרגיה חיובית הצילה אותי.

בחרתי לשתף את הסיפור שלי. לא לשמור בסוד או להתבייש. היום, 23 שנים אחרי האבחון הראשוני אני מודה על מה שעברתי ומקבלת כל יום שבא בתור מתנה. אני עובדת כאשר אני מרגישה שאני יכולה, ונחה כאשר גופי בוגד בי. יש לי ילדים שעוזרים לי באהבה ובהבנה. יש רגעים של דאגה, חוסר נוחות, כאבים ועייפות אבל הכול עובר. אני נהנית מהנכדים שלי ומהמשפחה שלי, ומאמינה שיש סיבה לכל דבר.

המוטו שלי הוא:
הכול דב"ש: די במה שיש.