13/12/98

לג'נין ולכל החברים שלי

ממש לפני שנתיים ירדה חשכה על עולמי. זה נשמע מוכר ולא זר לכם בוודאי – זה קרה לי כשקבלתי התקף בפעם הראשונה בחיי. כן, התקף של טרשת – נפוצה. עבדתי (אני מורה לחינוך גופני) ובסוף השיעור איבדתי את שיווי משקלי וראייתי התערפלה לחלוטין. זה היה ביום נשואי החמישי, ימים אחדים לפני חג החנוכה ובהיותי בתחילתו של ההריון השלישי שלי.

את הימים שלאחר מכן "ביליתי" בבית החולים תל-השומר במחלקה נירולוגית. ואני תמיד חשבתי לתומי,
שבית-חולים הוא מקום רק ללדת בו את ילדי. והנה אני, בחורה בת 28, בהריון שוכבת במיטה ולא רואה עולמה אשר אהבה – חורבן.

עברו מספר ימים ואני עדיין מאושפזת ולא מבריאה!!! את חג החנוכה שלפני שנתיים לא ראיתי, בפעם הראשונה בחיי חשבתי רק על עצמי. היו לי בראש שאלות של להיות או להיות. חשבתי שהמסך על חיי יורד בטרם אשמע קול מחיאות כפיים. על הילד שבי נובט חשבתי לוותר. כי לא האמנתי שאפשר בגוף חולה ומדוכא לגדל תקווה.

בדיעבד, אומר לכם שאותו ילד נולד וגדל ובתוכי נותרה התקווה, שמגרוני יוצאת עכשיו אליכם ממני אליכם בקול זעקה חרישי. רצוני לצאת מחושך לאור בזכות משפחתי התומכת-הורים אוהבים, בעל מבין, ילדים שובבים ומשפחה וחברים יקרים. כל אלה מהווים סביבה תומכת לימים טובים ויותר טובים בחיי.

עוד אוסיף, שבזכות שיקום נפלא, במרכז השיקום לטרשת נפוצה בתל-השומר, יש לי יכולת ללכת בשביל החיים גם לאחר 4 התקפים. אומנם לפעמים התחושה שאין לי רגלים ושאר ירקות…. מקדירה את שמי חיי- במיוחד לפני כחודשים, שחשבתי להיפרד ממכם לתמיד. אבל, חזרתי בי בזכות אדם, חולה כמוני, אשר הבין את לבבי באותו רגע נואש הבנתי את כללי המשחק. זה נכון שזה מפחיד לפעמים לנשום את החיים, אבל, תפקידי הוא כאן ברור. אני מטיבה כרגע להבין את עצמי ואת הקשיים שלי וזה מאיר לי את דרכי גם בשביל אחרים. מאותו היום, רגע זה מהווה נר לרגלי במקום עבודתי-מכון לפעילות משקמת בבית חולים תל-השומר, בו אני עובדת כמדריכה לפעילות גופנית מזה כשנה.

את רגשותיי ההומים לחזור לחיים החדשים שלי, אני מנסה להביע, יחד עם רגשות חמים של תודה לכל אותם אנשים טובים, שעזרו לי באמצע הדרך, באמצעות עבודות יצירה שעשיתי בסדנאות האומנות בשיקום בתל-השומר. בצד עבודות אלו חזרה לה חדות היצירה, שהייתה כבויה בתוכי במשך שנים רבות. ולכן, נעתרתי לבקשת המדריכות מהסדנאות ליצירה, לערוך תערוכה.

בתערוכה תוכלו לראות, כאמור, פסלים שיצרתי, שירים שכתבתי במהלך השנה האחרונה, צילומים וציורים מהחוג לציור שאני משתתפת בו במהלך השנה וחצי האחרונים, המשלב אף התנסות רוחנית. כלומר, מדיטציה לפני הציור, מהמדיטציה אני שואבת הנאה וכוח להמשיך לחפש את המשמעות האמיתית של החיים שניתנו לי למרות הכל ואף על פי… אני היום מסכימה לתת יד לפחד!!

בואו גם אתם במהלך חג-החנוכה ובחודש הקרוב לתערוכה שלי – הנכם מוזמנים! רק "תנו לפחד יד" הפתיחה: נר ראשון לחנוכה בשעה 20:00 יום ראשון ה- 13.12.98 בבניין השיקום החדש בבית חולים ע"ש שיבא בתל -השומר.

כולי תפילה, שהתערוכה שלי תהווה תחילתו של גל גילוי יצירה חבויה אצל רבים מחברי לאותה סירה. ראו!!! הסירה שטה בין הגלים הרוגשים של ים האוהבים… כשעלינו שומרים המצילים!

תודה רבה לכולכם
חיזקו ואימצו!
אוהבת אתכם
קארין ברזילי