מדוע לא השתתפתי בביקור ביד-ושם

נושא השואה קרוב ללבי. אשתי היא פליטת- שואה, "ילדת מסתור". קראתי עשרות ספרים בנושא, ובהשפעת השואה הקדשתי את מיטב שנותי המקצועיות לביטחון ישראל.
בהיותי חולה טרשת נפוצה, הביקור המאורגן ביד-ושם הווה הזדמנות יוצאת מן הכלל עבורי. ובכל זאת לא השתתפתי.
בישראל חיים כמה אלפי שרידי שואה. כולם זקנים, חולים, חלקם עניים, חלקם חולים או נכים, רבים מהם סיעודיים. הטיפול המינימאלי בצרכיהם דורש כ-60 מיליון שקל בשנה( אחד מארבעת אלפים מהתקציב). גם אם היינו עניים כמו בנגלדש, היינו חייבים לשים צורך זה בראש סדר העדיפויות שלנו. במקום זה, הלכנו והוצאנו מאות מליוני דולרים על מוזיאון, שהוא ללא ספק מרשים מאד.
זאת בושה לנו, ועל כך אני מוחה במכתבי זה ובהימנעותי מלהשתתף בביקור.

זאת כמובן אינה מחאה נגד מארגני הסיור, שעשו דבר ראוי, אלא נגד קברניטי המדינה אשר יודעים על הבעיה, אך היא אינה חשובה מספיק בעיניהם.

 

ישעיה נבנצל
ירושלים