לא יושבת בשקט
הרהורים באשפוז יום במחלקה לטרשת נפוצה

מאת: מיכל חסון, אתר: דבר ראשון, 21.02.2018

 

טרשת נפוצה היא מחלה מבלבלת ולא צפויה. לא רואים שום דבר מבחוץ. בתוך המוח יש דלקת והיא יכולה להיות שם שנים, בלי אף סימפטום, או עם סימפטומים לא ברורים. מצד שני כשהסימפטומים נגלים הם מאד קשים. החולה חווה בגידה של אותו איבר, שהמקום שנפגע במערכת העצבית הוא המקום ששולט עליו.

כשזה קורה החולה חווה בגידה של הגוף שלו, המתקיף את מערכת העצבים, השולטת על הגוף שלו. ככל שהמחלה מתקדמת הגוף נפגע ביותר ויותר מקומות, מרכזיים יותר ומרכזיים פחות. הסמפטומים הראשונים, לרוב, פוגעים בפריפריה – ידיים, רגליים, אזורים רחוקים יחסית מהמרכז החולה. כמו כן נפגעים אזורים ומערכות רגישות. איש איש ונקודות התורפה שלו.

שחיתות שלטונית פועלת בדיוק באותה הצורה – בשקט, במחשכים, היא בלתי נראית בהתחלה, עד שהסימפטומים מופיעים. הם מופיעים בקצוות, אצל הנכים, אצל הקשישים, אצל הפליטים, אצל עובדי הבניין, אצל האימהות החד הוריות, אצל כל מי שחלש, מי שאין לו כוח מלכתחילה. וכמו בטרשת נפוצה, הסימפטומים מתרחבים ככל שנגע השחיתות גדל. ואז בודקים ומגלים את האמת. גם בשחיתות וגם בטרשת, הבעיה היא בראש. כשיש בעיה בראש, במערכת העצבים המרכזית, כל הגוף כואב.

היום בפעם הראשונה מזה 16 שנים הלכתי לקבל סטרואידים. לנסות להוריד את הדלקת ולתקן את הנזק מבפנים. הבנתי שכמו את ההשחתה הפוליטית, גם את הסימפטומים של הטרשת, צריך לעצור כמה שיותר מהר, שאברי הגוף יוכלו להשתקם, לחזור לתפקוד תקין. התיקון לא פשוט, וגם לא נעים, לא בגוף ולא במדינה. היום, כמו ביום שנודע לי שיש לי טרשת אני מאד עצובה. מאד עצוב שהגוף שלך תוקף אותך. שהמערכת שאמורה להגן עלי בעצם גורמת לכל הבעיות. היא חדרה לי לתוך מערכת העצבים המרכזית והתחילה לעשות, משם, בלאגן בכל המערכות בגוף.

כך בדיוק פועלת השחיתות. בהתחלה היא נחבאת אל הכלים, לא עושה יותר מדי נזקים, רק פה ושם סימפטומים לא ברורים. לאט לאט כמו הפרטה זוחלת של כל נכסי המדינה, הטרשת לוקחת ממני משאבים – כוח, יכולת עמידה והליכה, יכולת השתכרות.

הטרשת פוגעת בי כלכלית.

השחיתות פוגעת בי כלכלית.

כמו ביום שגיליתי שיש לי טרשת נפוצה – קצת שמחתי. שמחתי שסוף סוף יש לכל התסמינים המוזרים שלי הסבר. שאני לא סתם עייפה כל הזמן. שלא סתם כואבות ושורפות לי הרגליים. לא סתם קשה לי ללכת. ואולי יום אחד ימצאו תרופה. הלוואי במהרה בימינו.

זה היה לפני מעל לעשרים שנה. הייתי צעירה בת 20, כחצי שנה אחרי השחרור. הייתה לי דלקת בעצב הראייה. בתוצאות הבדיקות נצפו בברור עדויות שהטרשת קיננה במוחי כבר זמן מה. זה הסביר קצת למה לא יכולתי לעמוד במסדרים אבל האורתופד הצבאי לא ידע לשלוח אותי לנוירולוג ופטר אותי מעמידה מעל שעה. בגלל זה לא אובחנתי בצבא. בגלל זה אני אסירה של ביטוח לאומי.

השחיתות במדינה מקננת כבר שנים רבות. מדי פעם היו צצות עדויות לקיומה ופטרו אותה בלא כלום. אני שמחה שהתגלתה הבעיה במערכת ולא רק הסימפטום. גם למחלה הזו נמצא תרופה אבל עכשיו צריך מהר לטפל בסימפטומים הקשים. לנטרל את התאים הסוררים ולתת לפצע להגליד. הצלקות ישארו סביר להניח, ויש פצעים שישארו עוד שנים אבל אולי אז תמצא התרופה שתחזיר את הזמן שנים אחורה. שימצא הקסם שימחק את הנזקים. או שפשוט נעשה מה שנוכל לתקן אותם.

לאט לאט.