כמה מינית מותר לי להיות כנכה?

כל הכלים שהעמידה לרשותי החברה פועלים נגדי: הורים, מורים, שלטי חוצות.
כילדה, הובהר לי שעלי לשלוט בגופי כתנאי לאוטונומיה.
כעולה, ציפו ממני לקליטה מהירה; לנהוג כמו כולם.
כספורטאית, הדיאלוג שניהלתי עם גופי היה הישגי, חסר סבלנות וחד צדדי.
כאישה, אידיאל היופי היום בנוי על ילדות אנורקטיות.
ברגע קשה, כל אלה נמצאים שם כשאני יוצאת לרחוב.
אלה הרגעים בהם אני אומרת שבספרטה היו בוודאי משאירים אותי בראש ההר.

אילולי היו לי קולות אחרים, שונים – לא הייתי מן הסתם חיה היום.
לא לבד, לא בארץ.
ברגעים אחרים אני יודעת שהכלים בהם צוידתי מגבילים אותי לא פחות מהמחלה.
לא פחות ממנה, הם חוצצים ביני לבין העולם.
אני לומדת שיעור גדול וקשה, על בשרי, בלי הנחות:
לא כל מי שהולך בריא, לא כל מי שצולע נכה, לא כל מי שמתפקד חי.
היום אני יודעת גם את אלה, תיאורטית לפחות.
לא תמיד אני מצליחה לתרגם את הידיעה הזאת לחיים.
השינוי הפנימי שהיא מכוונת אליו עמוק מאוד, ומאוד לא תיאורטי.
כדי להפנימו אני נאלצת לבנות כלים חדשים, הגדרות חדשות לנשיות, YTINGID, רומנטיקה.
תשובות חדשות לשאלות ישנות.
זה לא רומנטי לצלוע, נכון? זה מעורר רחמים?

בספטמבר 1994, הייתי בכנס השנתי של הפדרציה העולמית של אגודות לטרשת נפוצה.
בערב הסיום הופתעתי לשמוע את התזמורת מנגנת מוסיקת ריקודים.
זה נשמע כמו בדיחה מקאברית.
הופתעתי עוד יותר לראות את אחד החולים, איש מקסים בכסא גלגלים, מתגלגל לרחבה יד ביד עם אישה בריאה.
תוך דקות ספורות הרחבה התמלאה באנשים- חולים, רופאים, בני משפחה.
היו המון שמחה והתרגשות באוויר. לא הצטרפתי לרוקדים.
לא יכולתי להניח לכל האנשים לראות אותי לא מושלמת, לא יציבה, חשופה.
אבל החשמל היה באוויר, ואי אפשר היה להחמיץ אותו.
הוא היה מידבק גם למי שישב נבוך, כמוני.

חודש וחצי אחרי כן התקיים השיעור לתנועה הראשון שלי עם יעל הרמתי, ידידה ורקדנית.
לפני השיעור הזהירה אותי- וודאי את עצמה – שאינה יודעת מה אני יכולה לעשות ומה לא.
"גם אני לא. בואי נבדוק…" אמרתי. ידעתי שיעל מולי,
הייתי בטוחה שאתבייש ואהיה מודעת לכל תנועה.
להפתעתי, זה לא היה חשוב.
הצורך שלי לזוז היה חזק מכל מבוכה ופחד –
אחת הפעמים הנדירות שאיני זוכרת מהן דבר, פרט לכך שאותו מבט בלתי נראה,
המצר את צעדי, נעלם לרגע.

יש לו שמות רבים, אף אחד מהם אינו קשור למחלה ישירות.
אני יודעת שהוא היה שם גם כשרצתי באצטדיונים.
בחלקו, הוא המחיר ששילמתי עבוד המדליות.
תמיד הופתעתי כשחברי הטובים סיפרו על רגשי נחיתות משיעורי הספורט,
לכי תסבירי להם שבתחרות הזאת יש רק מפסידים – שני צדדים של אותה משוואה.
כשנצליח להשתחרר ממנה אולי נתחיל לנצח – כולנו.

חברה באגודה.