צילום: Lato Klodian / Eurokinissi

"חשבתי שאני סופרמן. לא הייתי מספיק ערני. אני מאוד כועס על עצמי"

מודאג מהאפשרות שישקע במחשבות דיכאוניות. נאבק כדי להמשיך בעבודה כרגיל. מוכן למצלמות שיתעדו כל נפילה שלו. וגם חושב על פרישה מאימון לטובת תפקיד החלומות: שגריר מטעם מדינת ישראל. רז שכניק ליווה את דיוויד בלאט באתונה ברגעים הקשים והאופטימיים, ושמע ממנו למה גם את הטרשת הנפוצה הוא מתכוון לנצח

ידיעות אחרונות | 7 ימים • 08.09.2019 | רז שכניק, אתונה

התרגל שהשחקנים ממלאים כל פקודה שלו. אבל פתאום, לפני כשנתיים וחצי, דווקא הרגליים הפסיקו להקשיב להוראות. זה קרה כשאימן בטורקיה: חולשה לא מוסברת תקפה אותו והוא התקשה לזוז. "זה לא היה עניין של כאבים", הוא נזכר, "אלא קושי בהליכה. התחלתי להרגיש הידרדרות. חשבתי שזה קשור לבעיות בגב. והייתה גם עייפות, גדולה מתמיד.

"בגלל הבעיות בגב, המליצו לי לעבוד בבריכה", הוא ממשיך, "אבל זה לא מנע ניתוח שעברתי בישראל לפני שנה וחודשיים. מאוד רציני, ארבע פריצות דיסק. אחר כך חודשים של ריפוי, חיזוקים ומתיחות. אבל עם הזמן התחלתי להבין שאני לא מרגיש יותר טוב. הייתה עדיין חולשה ברגליים. התקשיתי לבצע אימונים ותרגילים שהייתי אמור לעשות. אז התחלתי לחפש תשובות אחרות".

והתחלת גם לדאוג?

"מאוד. לא הבנתי מה קורה. טכנית, לפי כל הצילומים, אתה רואה שהגב בסדר. אבל אני לא מרגיש יותר טוב. ולא הבנתי למה. הייתי גם מתוסכל מאוד. הבנתי שאני רץ ולא מגיע לשום מקום בעצם. תקוע, מתקשה לפעמים לעשות פעולות בסיסיות. אז הלכתי לנוירולוגית ביוון. אחרי ששמעתי את ההמלצות שלה, חזרתי לישראל ופגשתי שני נוירולוגים מעולים. רק אז הבנתי מה באמת יש לי".

בזכות דיוויד בלאט, המילים "טרשת נפוצה" הפכו לשיחת היום בישראל. אבל הוא שמע אותן כאבחנה רשמית לבדו, רק לפני ארבעה חודשים. "תשמע, זה היה החשש שלנו", אמר לו הרופא ביוון אחרי הבדיקה הסופית. "וזה היה שוק, הלם", בלאט משחזר. "לא הבנתי מה זה בהתחלה. אני לא מכיר את המחלה. לקח לי כמה ימים לעכל בכלל".

חשבת על המוות?

"כשאמרו לי ממה אני סובל, זה נשמע לי בהתחלה כמו 'זהו, אני הולך'. אז כן, היו גם מחשבות סופניות".

של "אני נפרד מהעולם"? עד כדי כך?

"כן, כן. אבל זה רק המחשבות הראשוניות. שאלתי את עצמי קודם כל, אם המחלה הזו היא דבר סופני והתשובה הייתה לא. מי שמכיר את המחלה וקצת מבין יותר לעומק, יודע שטרשת נפוצה היא לא מחלה שדווקא ממנה אתה נפטר. יש מחקרים שאומרים שזה כן תורם או גורם לקיצור של החיים, וכמובן שיש תמיד אפשרות של יוצא מהכלל".

כשההלם הראשוני חלף, בלאט חזר ליסודות שמלווים אותו לאורך כל הקריירה: תחקיר, שיחות עם אנשים והכנת תוכנית פעולה. "התעשתי מהר מאוד והתחלתי לקרוא על המחלה, לשמוע במה מדובר וכמובן שהלכתי על ההמלצות של הרופאים שלי, להתחיל סוג של טיפול. זה לא מבטיח ריפוי, אבל אמור לעצור את ההידרדרות. למדתי גם שמה שכן גורם להכי הרבה בעיות זה הדיכאון שמלווה אותך, אם אתה נותן לזה לקרות".

החוסן המנטלי.

"בדיוק. אחת התכונות של המחלה היא בעיית שיווי משקל, כמו נפילות לא צפויות. וזה כבר קרה לי. אם אתה לא חושב על התנועה שלך ולא מתחזק ולא עובד על הבאלנס, זה יכול לקרות. צריך ללמוד ולהבין את ההתנהגות של הגוף. זה דווקא לקח לי זמן יחסית, כי אדם רגיל לא חושב על הדברים האלה. זה לא היה במודעות שלי בכלל".

ופתאום כן.

"לגמרי. היום אני הרבה יותר חושב ומודע למה אני יכול לעשות ולמה אני לא יכול, ואיך אני צריך לעשות דברים. אתה מגיע למצב שבו אתה אומר לעצמך, 'אוקיי, הבעיה שלי זה משהו שניתן לחיות איתו. אולי לא לרפא לגמרי, אבל כן לחיות. והכוונה שלי, וזאת צריכה להיות הכוונה של כולם, זה לחיות טוב. אפשר לומר שאחרי ההלם – והיה הלם – נכנסתי לנקודה של היכון, של מה עושים עכשיו".

ובאמת מה עושים עכשיו?

"בעיקר עומדים באתגר, לנסות לשפר כמה שיותר. זו התמודדות יומיומית, לא דבר שפתאום אתה קם ממנו והכל בסדר. זה אומר אימונים, מזון נכון, מנוחה כשהגוף מאותת לך. לשמור על גוף בריא כמה שאפשר".

מה בעיקר למדת מהחודשים האחרונים?

"שצריך להיות מודע, צריך להיות ערני, לא להקל ראש במה שקורה בגוף".

הקלת ראש בהתחלה?

"ודאי. חשבתי שאני סופרמן".

לא הלכת להיבדק?

"שום דבר. חשבתי שזה יעבור ואם לא, אני כבר אדע להתמודד. זה לא עובד ככה. כנראה שסבלתי מהמחלה יותר משנתיים עד שהתייחסתי לזה ברצינות הראויה. לדעתי המחלה התפרצה אצלי לפני שנתיים וחצי, ואני לא יכול לדעת בוודאות. לבדיקה של המחלה לא הגעתי, אלא לפני משהו כמו חצי שנה. יכולתי להתנהל אחרת בדיעבד. יכול להיות שגם לבעיות האורתופדיות הגעתי מאוחר יחסית. לא הייתי מספיק ערני. יכולתי לבדוק כיוונים לגבי בעיות נוירולוגיות. לא עשיתי את זה".

אתה כועס על עצמך?

"מאוד כועס על עצמי. לא יודע אם זה היה עוזר, בוא נגיד, באופן טוטלי, אבל אולי אם הייתי מתחיל את הטיפול קצת יותר מוקדם, יכולתי לעכב את המחלה. יכולתי להקל על עצמי. וצריך להדגיש שזה בגדר אולי, כי לא יודעים יותר מדי על המחלה הזו".

זילזלת בבעיות בגב?

"לא חשבתי שזה רציני. סבלתי מבעיות גב גם כשחקן. זה מאוד נפוץ. עם השנים התחילו יותר ויותר סוגים של התכווצויות, כאבים מסוימים, הירדמות של הרגליים, כאלה דברים, שזה מתאים מאוד לסוג של אנשים שעוסקים בפעילות גופנית אינטנסיבית. שנים דחיתי בדיקה או טיפול רציני. חבל. בדברים כאלה אתה צריך להיות פתוח ולא לפחד להראות חולשות. זו באמת אחת הבעיות שלי כבן אדם, לשתף".

אתה לא משתף?

"אם יש לי בעיות, לא תמיד. למדתי שזו לא הדרך. צריך להיות פתוח. לא לפחד לדבר עם אנשים ולשתף ולחפש ידע והצעות ועזרה. אם הייתי קצת יותר משתף פעולה עם אנשים, אולי הייתי עולה על זה יותר מוקדם".

×

הראשונים לשמוע את החדשות הרעות היו כמובן המשפחה הקרובה, אשתו כנרת וארבעת ילדיהם. "כולם ביחד", מספר בלאט, "אם הם בכו זה לא היה מולי. אין סיבות לדמעות".

אתה לא בכית?

"לא. אני רוצה להגיד לך משהו שחשוב לי: יש אנשים שנמצאים בקושי הרבה־הרבה יותר ממני. מהם אני מקבל השראה, כי אני יודע מה זה. אני מבין שלעומתם, מצבי עוד סביר פלוס. איפה שאני יכול להוות דוגמה לאנשים שסובלים מהגבלות או מקושי כלשהו, אעשה את זה. שיידעו שאני נלחם יחד איתם. ואני אראה את זה גם על המגרש".

מה אמרו במשפחה?

"אבא, תעשה בדיוק מה שאתה תמיד אומר לנו: תהיה חזק, תתמודד, תסתכל קדימה, תמצא את הדרך, והלאה. Winners never quit and quitters never win. את המשפט זה הם שמעו ממני הרבה פעמים בחיים".

לא חשבת לחזור לארץ? להיות עם המשפחה?

"אחת ההחלטות שלקחתי הייתה להמשיך את החיים שלי כפי שהם. עד כמה שאפשר".

ולא עבר בראש שאולי, בכל זאת, כדאי לחזור בגלל שהמצב השתנה?

"הייתי בקיץ בארץ, שבעה שבועות, ולא חשבתי שאני לא אחזור לעבוד. עבדתי, התאמנתי, התייעצתי וכשראיתי שאני יכול ומסוגל לחזור לעבוד פה ביוון, ברמה שבה אני חייב לעבוד, אז לא חשבתי על שום דבר אחר. אמרתי לעצמי שאני חוזר ליוון ועושה את זה".

במשפחה לא ניסו לשכנע, "תחזור, תהיה לידנו"?

"לא, לא. הילדים כבר גדולים ואנחנו כמשפחה קרובים מאוד, אבל אני כבר חמש שנים לא גר יחד עם המשפחה אלא נמצא בחו"ל. לא קרוב פיזית, אבל כן קרוב בכל ההיבטים האחרים. ותמיד מתגעגע".

ההודעה שפירסם בלאט ב־19 באוגוסט הייתה חושפנית, מטלטלת וגם מעוררת השראה. מעטים מאוד ידעו על קיומה, למרות שכבר תקופה ניכר שהוא סובל מבעיה כלשהי: בפברואר, במשחק של אולימפיאקוס נגד מכבי תל־אביב בישראל, הוא נראה רזה מתמיד, סבל מכאבים והתקשה מאוד בהליכה. לסובבים הסביר שמדובר בבעיות המוקרנות מהגב, האבחנה שעליה הסתמך אז.

כשהתברר מה באמת תקף את גופו, הבין שלא יוכל להסתיר עוד. "הרי שמועות רצו, הרבה אנשים שאלו אותי שאלות, ראו אותי מתקשה", מספר בלאט. "כבר הגעתי למצב שאמרתי, אני חייב להיות כן עם אנשים שמדברים איתי על זה וגם עם הציבור. כאיש ציבור, יש לי אחריות. הבנתי שיש לי פה הזדמנות להשפיע לטובה על אנשים שצריכים עידוד".

ואיך החלטת על התזמון?

"אמרתי לעצמי שאני רוצה להתחיל את העונה עם ראש נקי, עם כל הקלפים על השולחן ועם הרגשה שאני עושה משהו טוב. עכשיו אני באמת יכול להתחיל את הדרך, פתוח ושקט ושלם. ירד סלע מהלב".

במבט ראשון קשה לראות שהוא סובל. בלאט תמיד נראה צעיר מכפי גילו (הוא חגג 60 בחודש מאי) וגם עתה הביטחון קורן ממנו. ניכר גם שההחלטה להיחשף העניקה לו את הרגיעה שחיפש בחודשים האחרונים.

אם יורשה לי, אתה נראה הרבה יותר טוב מאשר במשחק נגד מכבי.

"התחזקתי. אני מתאמן יותר טוב, שומר על עצמי בצורה יותר טובה. הדברים האלה מאוד חשובים בכל סוג של מחלה וכמובן לכל בן אדם בחיים, אבל עוד יותר כשיש לך בעיות מהסוג שלי".

הזכרת דברים שאתה כבר לא יכול לעשות. איך זה מתבטא?

"אני נוהג, מאמן ומסתובב – רק עם קושי. לא יכול לרוץ. אני פשוט לא זז כמו שהייתי זז ואני לא האתלט שהייתי. אני גם ככה לא ילד, אבל הייתי מתאמן הרבה. החופשיות בתנועה לא כמו פעם והגוף מתעייף יותר".

צריך לישון יותר?

"אף פעם לא ישנתי הרבה. צריך פשוט לשבת יותר ובאותו זמן לא צריך לשבת יותר מדי".

מה הדאגה העיקרית בכל זה?

"לדאוג מזה שאתה לא רוצה, אתה מבין? לא ליפול למחשבות דיכאוניות. כשאתה רואה לפעמים שאתה לא זז כל כך טוב, או שאתה מרגיש שאתה לא חופשי בכל מה שאתה רוצה לעשות, זה יכול להכניס אותך לסוג של דיכי. אבל פה אני צריך להילחם, לא לאפשר לזה לצלול".

איך?

"אתה לפני הכל חושב: הלו, זאת לא הדרך. זה לא יעזור לי בשום דבר. ועוד פעם, אני משתמש בדוגמאות של אנשים אחרים שמתמודדים עם דברים הרבה יותר קשים. לא רק בריאותיים. אתה חושב על הורים שאיבדו ילדים, נניח, ובמצבי זו מחשבה חוזרת כי יש לי ילדים. ואני אומר לעצמי, יאללה, איזו זכות יש לך בכלל לחשוב שלילי, או לחשוב שאתה מדופרס. תגיד, מה, אתה רציני? חייך הם חלום לאחרים. הבנתי שאני חייב לשמור על פרספקטיבה".

ועדיין, יש מחשבות כמו למה זה קרה דווקא לי?

"ברור, אתה חושב על זה לרגע, אבל אין לזה ערך. זו המחשבה הכי לא נכונה שיכולה להיות. למה זה קרה לי? זה קרה. השאלה צריכה להיות מה אני עושה עם זה. לקחתי את מה שאני מכיר מהעבודה שלי כמאמן: כשאני עושה ניתוח של משחקים, הדבר הראשון שאני תמיד שואל הוא בעצם מה הבעיה. השאלה השנייה היא באמת למה זה קרה. כי זה כן חשוב. אתה צריך להבין את הלמה".

ובמקרה הזה?

"זהו, שאין תשובה. בהרבה מקרים אתה יכול לשייך את זה לעישון, למשל, או לסוג של גנטיקה. במקרה שלי אנחנו לא יודעים למה. אז בניגוד למשחקי כדורסל, אין טעם לחפור בזה. יותר חשוב מה עושים הלאה".

שקלת טיפול פסיכולוגי?

"במקרה שלי אני מרגיש שאני יכול לעבוד על הצד המנטלי עם עצמי וגם עם אחרים שמכירים את המחלה, שיש להם את המחלה. שואלים אותי כל הזמן על ההודעות שקיבלתי. מבחינתי, החשובות הגיעו מאנשים שאמרו לי שהם קיבלו השראה מעצם ההודעה וגם מחולי טרשת נפוצה, שכתבו לי שזה גרם להם לתחושה של ביחד".

ואכן, אינספור התגובות שקיבל תפסו אותו בהפתעה נטולת זיוף. חלקן הביאו אותו לרגשנות לא אופיינית. "היה שחקן, בחור נפלא ששיחקתי איתו במכבי חיפה בשנה הראשונה שלי בישראל, 1981, ניר גרוטס. פתאום קיבלתי ממנו הודעה אחרי שנים וזה חימם לי את הלב. קיבלתי הודעה על הבוקר מקובי אלטמן, הג'נרל־מנג'ר של קליבלנד. קיבלתי הודעות משחקנים שלי לשעבר, כולל מת'יו דלבדובה שהיה הרכז שלי בקליבלנד. כל אחד שטרח לכתוב חימם לי את הלב".

לפי התדירות שבה הטלפון של בלאט מטרטר, הלב שלו כבר מזמן הפך לטאבון. לברון ג'יימס לא סימס מן הסתם – עוד נגיע לסאגה הזו – אבל שחקנים, מאמנים, אנשי כדורסל וגם בכירי ממשל ביוון טרחו להתעדכן, לעודד ולחזק. בתוכם היו גם קולגות כמו פיני גרשון, שמערכת היחסים שלו ושל בלאט ידעה עליות חדות ומורדות חדות עוד יותר. גם הנשיא ריבלין כתב, "דיוויד, אנחנו איתך". "יותר מזה אפשר לבקש?", אומר בלאט, "ריבלין בעיניי מסמל את הצד הטוב והייחודי של ישראל. הוא מאיר משהו מיוחד".

אבל הודעה אחת ריגשה אותו במיוחד. היא הגיעה מענת אילון, יו"ר עמותת MS ישראל, שביקשה למנות אותו לנשיא כבוד. "זה רק בהתחלה", אומר בלאט, "אבל אני מתכוון להיפגש עם חולים ולהצטרף לתנועות למציאת פתרונות למחלה, ולפחות לעודד חולים".

בטח כבר הספקת לשמוע כמה עצות מוזרות.

"קיבלתי הצעות כמו לשבת במקום גבוה ולתת לדבורים לעקוץ אותי. שאלתי רופא ביוון והוא אמר לי שאפילו הוא שמע שיש טענות שזה באמת עוזר. אבל אני לא בשלב הזה בכלל. אני גם לא רוצה לשבת על תקרה. נראה לי לא ממש אידיאלי בשביל שיווי המשקל שלי, וגם לא כדאי שיעקצו אותי".

×

זו שעת צהריים באתונה. המונית לוקחת אותי להיכל השלום והאחווה, האולם המיתולוגי של אולימפיאקוס, קבוצתו של בלאט. הנהג שואל מה יש לי לחפש בהיכל בקיץ ונועץ בי מבט לועג, שכן אין שום משחק מתוכנן. הסברתי לו שהגעתי לפגישה עם קואוץ' בלאט. ואז, למרבה החרדה, הוא מסובב את הראש למרות שהכביש הומה למדי, כי דחוף לו לדפוק נאום באנגלית מלוטשת: "אני אוהד אולימפיאקוס מרגע שנולדתי ובלאט הוא אחד המאמנים הטובים שיש לנו, למרות שלא הצלחנו באירופה. הוא איש אמיץ, כולם איתו אחרי מה שקרה. השחקנים אוהבים אותו והאוהדים מרגישים שהוא אחד משלנו. תמסור לו חיבוק והחלמה מהירה".

בהיכל, לבלאט אין זמן לחיבוקים. במסגרת נוהל עסקים כרגיל, הוא טרוד בדיונים עם הצוות המקצועי בהכנות לעונה הקרובה. מדי פעם נכנסים שחקנים לשיחה אישית. ואסיליס ספאנוליס, הכוכב של אולימפיאקוס ואחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל היווני, בכל זאת נשמע מעט נרגש. "זה לא מצב פשוט למאמן שלנו", הוא אומר, "אבל הוא טיפוס חזק, אישיות חזקה ואדם גאה. אני בטוח שהוא ייתן קרב ויתגבר".

מה חשבת על ההודעה שלו?

"זה היה מסר חזק לכל האנשים שסובלים מבעיות בריאות: אל תוותרו אף פעם. כולם אצלנו יודעים שבלאט מאמן מצליח, שזכה בגביעים הגדולים. הלוואי שנוכל לחגוג ביחד עוד תארים באולימפיאקוס".

כשזה נוגע לתארים, הציפיות של ספאנוליס לא מגיעות משומקום. אולימפיאקוס היא מספינות הדגל של הכדורסל האירופי בכלל והיווני בפרט. המשמעות היא לחץ, לחץ ולסיום עוד קצת לחץ. בלאט יצטרך להמשיך לעבוד באותן טמפרטורות, כשהוא יודע שאף אחד מעליו לא ינמיך את רף השאיפות בגלל מצבו.

היו רגעים שחשבת שהלכה הקריירה? איך אפשר לאמן בכלל ככה?

"המחשבה הזאת יותר מעברה לי בראש".

כל השנים עבדת בסטרס גדול. אוהדים, שחקנים, הנהלות. אנשים בריאים ממך לא עמדו בלחץ של קליבלנד, אולימפיאקוס ומכבי ת"א.

"לא חושב שזה קשור. אולי עוד יגלו יום אחד שכן, אבל נכון לעכשיו זו לא סיבה שידועה כגורם של ממש למחלה הזאת. יש אנשים יגידו שלחץ וסטרס בהחלט לא טובים להתמודדות, זה נכון. אבל לא שמעתי דעות שגרסו שאני לא צריך לאמן יותר.

"אני מזמן חושב על הצעד הבא שלי בקריירה", הוא מפתיע. "אתה מבין? זה לאו דווקא בגלל המחלה".

מה זה אומר? פרישה מאימון?

"כן. אימון כדורסל, שאני מאוד אוהב, לא יהיה הג'וב האחרון שלי בחיים. אני גם לא מתכוון להפליג בכל העולם, אבל הכדורסל הוא לא השלב האחרון שלי מבחינת עיסוק בחיים".

יכול להיות שמה שקרה יקרב את מועד הפרישה מכדורסל?

"לא יודע. נראה. אני חושב שההחלטה שלי לפרוש מכדורסל תבוא מסיבות אחרות, יש לי רצון פשוט לעשות משהו אחר. עדיין לא סיימתי, אבל אני קרוב. בוא נגיד שמבחינת ההישגים, אין לי מה להוכיח כמעט או לעשות. אבל לא בשביל זה אני מאמן".

כמה שנים אתה חושב שעוד תאמן?

"אני יכול להבטיח לך שעד גיל 70 אני לא אאמן. לא בגלל המחלה אלא כי אני רוצה לעשות משהו שתורם, משהו שמשפיע".

למשל?

"החלום שלי הוא לעבוד בדיפלומטיה למען מדינת ישראל. שגריר זה סוג של משהו כזה. אבל להגיד זה דבר אחד ולעשות זה דבר אחר. יש סוגים שונים של אפשרויות מה לעשות בשביל המדינה בעולם".

באיזו מדינה היית רוצה להיות שגריר?

"כמובן ארצות־הברית, או באו"ם. אבל זה יומרני שאגיד דברים כאלה".

נתחיל בתרגול: מה מפריע לך במדינה?

"לפני שאני אגיד לך מה שמפריע לי, אני רוצה להגיד לך מה אני אוהב: בזמנים קשים, של קושי ושל צורך, העם ביחד. וזה ה־דבר של מדינת ישראל. עכשיו, מה שלא טוב זו העובדה שלנו בארץ יש את היכולת להתאחד, אז למה אנחנו לא מפגינים את זה כל הזמן? הדבר שהכי מפריע לי במדינה זה שאנחנו בפילוג גדול, אם זה ברמה הפוליטית, אם זה ברמה החברתית. אנחנו מסכנים את עצמנו, את הקיום שלנו. ואסור שזה יקרה. אנחנו מאבדים יותר מדי אנשים. אני מכיר אנשים שעוזבים את מדינת ישראל, אנשים טובים מדי. חבל".

×

הרזומה שלו כבר מכין אותו היטב לעמדת הפרזנטור של ישראל. נולד בבוסטון, החל לשחק כדורסל כילד והיה הרכז באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית, שם סיים את לימודיו האקדמיים. עלה לישראל ב־1981 לאחר משחקי המכביה ושיחק במספר קבוצות. ב־1993 פרש ממשחק והחל לאמן בהפועל גליל עליון.

ב־1999 מונה לעוזרו של פיני גרשון במכבי תל־אביב וביחד הצמד פתח את אחת התקופות המפוארות בתולדות הצהובים. כעוזרו של גרשון, בלאט היה שותף לזכיות בגביע אירופה בשנים 2001 ו־2004. כמאמן ראשי הוביל את הקבוצה לפיינל־פור ב־2002.

בהמשך עזב לטובת דינמו סנט פטרסבורג הרוסית ולאחר מכן אימן את בנטון טרוויזו האיטלקית, אפס פילזן הטורקית, דינמו מוסקבה, אריס סלוניקי ונבחרת רוסיה, שאותה לקח עד לזכייה ראשונה באליפות אירופה בשנת 2007, מהישגיו הגדולים.

למכבי חזר כמאמן ראשי ב־2010 ואחרי ארבע שנים זכה באליפות אירופה נגד כל הסיכויים, אחר שכמעט פוטר באמצע העונה. אבל הישג השיא שלו היה כיבוש ההר הכי גבוה של כל מאמן באשר הוא – אימון של קבוצת NBA. ולא סתם: קליבלנד קאבלירס, שבדיוק החזירה אליה את הבן האובד והכדורסלן הטוב בעולם, לברון ג'יימס.

בעונת הבכורה שלו, בלאט הוביל את הקבוצה לאליפות המזרח והגיע איתה לגמר. שם הוא פגש קרחון מזהב: גולדן סטייט ההיסטורית של סטף קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין, אנדרה איגודלה (שהפתיע ונבחר לשחקן המצטיין בסדרה) והמאמן סטיב קר. עם זאת, ולמרות פציעה של שחקני מפתח כגון קיירי אירווינג (אחרי המשחק הראשון) וקווין לאב (שלא שיחק בסדרה כלל), בלאט וקליבלנד הצליחו לעלות ל־2:1 בסדרה אבל הפסידו את שלושת המשחקים הבאים ואת התואר.

למרות ההישג, בלאט לא הצליח להיפטר מהשמועות על חיכוכים חוזרים ונשנים עם בעל הבית האמיתי – ג'יימס. וכך, למרות שגם העונה הבאה נפתחה עם מאזן מצוין, בינואר 2016 בלאט פוטר. גם כאן נרשמה סוג של היסטוריה: הוא הפך למאמן הראשון בליגה שמודח למרות שהוביל את טבלת האזור שלו. הג'נרל־מנג'ר של קליבלנד אז, דיוויד גריפין, הסביר שהמהלך בוצע על רקע "חוסר התאמה בין הצוות המקצועי לשחקנים. במהלך חצי העונה הזו לא גיבשנו זהות, והלכנו שני צעדים אחורה על כל צעד קדימה".

את בלאט החליף עוזרו, טיירון לו, שנחשב למקורב של ג'יימס. הנימוקים של גריפין לא ממש שיכנעו שכאן טמון הסיפור האמיתי. אבל כשקליבלנד זכתה באליפות בסיום העונה – עם סגל מלא, יש לציין – לאף אחד לא היה אכפת. באופן אירוני משהו, לבלאט יש טבעת אליפות על עונה שאותה לא סיים.

"תמיד תעלה השאלה על לברון", אומר בלאט ונשען לאחור, כמו מבין שהגיע הרגע לדבר גם על זה, "אבל לברון הוא לא כל הסיפור".

זה מה שהצטייר אז.

"לא היה לי ריב ספציפית עם לברון. כל הסיפור שלי ב־NBA זה לא שחקן אחד, זה או אחר".

אבל בסופו של דבר כוכב כמו לברון קובע מי יהיה המאמן שלו. וכמו שאומרים בשכונה, לא באת לו טוב.

"אני לא יכול להגיד לך שזה נכון או לא נכון. עד היום אני לא יכול להגיד לך את זה. להפך, זה קל לבוא ולהגיד את זה".

אחרת אין שום סיבה מקצועית נראית לעין לפיטורים שלך.

בלאט נאנח. "הראש שלי בדברים אחרים היום. אני שמח שהתנסיתי ושניסיתי, וגם מזה הרווחתי הרבה ידע, מהטוב ומהפחות טוב. המשכתי הלאה. מה שהיה היה. אני במקום אחר. רחוק־רחוק מזה".

ובכל זאת, במבט לאחור, היית עושה דברים אחרת?

"כן, יש דברים שהייתי עושה בצורה אחרת. באיזשהו מקום, אתה לוקח לפעמים במצבים כאלה החלטות שהן מבוססות רק על המטרות ולא על הדרך שבה אתה עובד ועליה אתה מקפיד. אז אולי על זה לא הייתי כל כך מוותר, על הדרך שבה אני רציתי לעשות דברים".

דוגמה קונקרטית?

"בעיקר צורות משחק שלא הרגשתי שלם איתן. מצד שני, התוצאות שרצינו, או אלה שהמערכת רצתה ושאני גם הייתי חלק ממנה, היו טובות. היינו בגמר NBA והיינו במקום הראשון באזור כשאני הלכתי".

והקבוצה לקחה אליפות בסוף אותה עונה. קיבלת טבעת.

"אבל לא ככה רציתי לעשות ולא ככה רציתי לעזוב, בוא נגיד ככה".

רצית לחזור לליגה.

"נכון. ניסיתי לחזור פעמיים. זה היה קרוב מאוד".

דובר על ניו־יורק ניקס.

"זה כמו Kiss and Tell. עדיף לא לגלות. אבל אני, להבדיל מהרבה מאמנים שם למשל, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשבת בצד. אני רוצה לעבוד. אני שמח שיש לי את היכולת לעבוד ברמות הגבוהות של הכדורסל האירופי. אין מה להתבייש בזה".

הבעלים של אולימפיאקוס, האחים יורגוס ופנאיוטיס אנגלופולוס, היו אלה שסייעו לבלאט בבדיקות ביוון, ונתנו לו גב גם אחרי שהתבשר על המחלה. "הם קודם כל תמכו בי, השקיעו מזמנם ומרצונם. זה לא היה מובן מאליו".

הם שמים הרבה כסף, הם רוצים את הקבוצה עם מאמן כשיר.

"בדיוק. אבל הם אנשים מדהימים. כשהחלטתי להוציא את ההודעה, רציתי שהם יראו קודם, כי חשבתי שזה יעשה הד לא קטן גם ביוון והיה לי חשוב לקבל מהם את האוקיי. זה הרי יכול להתפרש בכל מיני צורות, אבל חד־משמעית קיבלתי תמיכה. גם מהשחקנים. אבל אגיד לך את האמת, אני מנסה לנהל ולהתנהל רגיל. אחרי הראיון הזה, אני שם את הכל מאחורה. הפוקוס בקבוצה, בכדורסל".

איפה כן תעניק הקלות לעצמך?

"מדי פעם אני יושב באימון. במשחקים אני כבר לא ארוץ לפעמים על הקווים, לפעמים אצטרך לשבת על הספסל".

ממש הנחה גדולה עשית פה.

"אתה יודע שאני לא יושב אף פעם במשחקים. הפעם לא תהיה לי ברירה".

נפלת פעמיים במהלך משחקים בעונה שעברה.

"האמת שהיו יותר, על חלק אתה לא יודע. אבל שתיים באו מהתנגשויות, אחד עם צופה ואחד עם שחקן. עוד שתיים באו פשוט מטריפינג וזה קורה במחלה הזאת. אתה הולך ופתאום נתקע, או שהרגל נתקעת, קצת מתקפלת. ואז אתה פשוט נופל מההתנגשות עם הרגל שלך על הרצפה".

עכשיו המצלמות יהיו הרבה יותר בפוקוס עליך. חושש מזה?

"שהמצלמות יבואו והכל יהיה בסדר. אני בכושר יותר טוב, התחזקתי בגוף מטבע הדברים, כי הייתי חייב. אם זה יקרה, אז יקרה, מה אעשה?".

מניח שתקבל בעיקר אמפתיה.

"גם לא מחפש אמפתיה. זה הדבר האחרון שאני רוצה, סימפתיה או רחמים. לא בשביל זה הוצאתי את ההודעה. אבל היי, אני גם לא אתעצבן מזה. כשאדם מראה לך רגש, אתה לא צריך להתעצבן".

בחלק מהתקופה היית צריך להתנהל בכיסא גלגלים?

"לא".

חושש מאפשרות כזו?

"אני מאוד מקווה לא להגיע לזה ומתכוון לא להגיע לזה. יש סיכוי בהחלט שזה לא יקרה. אבל אם לא עובדים כמו שצריך, או אם המחלה שלי פתאום תחמיר, הכל יכול לקרות. אני אופטימי".

בלאט יאמן בשנה הבאה את אולימפיאקוס רק ביורוליג, ללא קשר למחלה שלו או לרצון להפחית ממנו עומסים. קבוצתו הורדה לליגה השנייה ביוון, אחרי שהחליטה למחות נגד העדפה גורפת, לטענתה, של היריבה המרה פנאתינייקוס. "זה אכן ללא קשר למחלה", הוא מדגיש, "הבעלים שלנו לקחו החלטה דרמטית. בשנה שעברה כבר מחינו במשחקים ולכן הבעלים רצו לגלות עקביות. העונה תהיה קבוצה שנייה של אולימפיאקוס בליגה השנייה והמאמן שלהם הוא מאמן הנוער שלנו בעונה שעברה".

התרגלתם לקצב של שני משחקים בשבוע. זה לא עלול לפגוע בקבוצה?

"יכול להיות שמנוחה זה טוב, יכול להיות שלא. הקושי שאני רואה זו העובדה שאנחנו צריכים לבנות סגל מתאים ליורוליג, זה אומר 12־13 שחקנים טובים. תוספת של משחק בשבוע הרבה פעמים יכולה לתת לך אפשרות להקצות דקות לשחקנים שלא קיבלו מספיק זמן פרקט כדי לשמור על הרמה שלהם. עכשיו לא יהיה לנו את זה".

אוהדי מכבי ת"א יכולים להיות אופטימיים שתחזור יום אחד?

"אוהדי מכבי היום בידיים טובות ושימשיכו להיות בידיים כאלה".

יש מי שטוען בקבוצה שהברזת להם ברגע האחרון בקיץ 2017.

"מי שאומר את זה, כנראה לא הבין למה וכמה. אבל בסדר, זה גם חלק מהחיים. לא כל אחד מבין כל מצב".

מה קרה בעצם? כבר פורסם שחתמת.

"האמת היא שאני בעצמי לא הייתי בטוח מה אני צריך לעשות לפני אותה עונה. כשאתה מגיע למצב כזה, לפני שאתה מתחייב לגמרי על משהו, זכותך לעשות חושבים. זה עוד דבר שאני לא חי במין אי־נוחות איתו. הייתי כן, אמרתי לאנשים במכבי שהגעתי להחלטה שזה לא מתאים. וזה לאו דווקא קשור לזה שאני אהבתי או לא אהבתי מישהו במערכת. אני אוהב את כולם שם ואנחנו ביחסים טובים".

למה במכבי לא מצליחים בשנים האחרונות? מאז שעזבת בעצם.

"יש הרבה סיבות ואני לא מצביע על זה שעזבתי כסיבה. זה שילוב של הרבה דברים ואני גם לא האדם שצריך להביע דעה בנושא. אני רוצה לאחל להם בהצלחה".

כדי שאף אחד לא יתבלבל, בלאט מפנה את האיחולים ספציפית להנהלה ולבעלים של הקבוצה: "שמעון מזרחי אדם יקר, גם אודי רקנאטי אדם יקר וגם הפדרמנים (דיוויד פדרמן ובנו דני – ר.ש) יקרים לי".

לדעתי, דיוויד ודני כעסו עליך יותר מכולם כשלא חתמת.

"בסדר, יכולים לכעוס. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים ולא חברים".

בינתיים את רוב האש חוטף ניקולה וויצ'יץ', המנהל המקצועי.

"לא יודע אם הוא חוטף את האש או לא. אבל אתה יודע, כשאתה בתפקיד של אחריות, במיוחד במערכת כמו במכבי, אתה תעבור את זה. זה חלק מהמציאות. חלק תחטוף בצדק, חלק בהחלט לא בצדק, אבל זה המצב".

הטענה היא שוויצ'יץ' חמש שנים בתפקיד הבכיר ביותר מקצועית במכבי – והמערכת נכשלת. הוא צריך לדעתך להמשיך על רקע כזה?

"הוא לא היחידי שאחראי על מה שקורה במכבי ת"א. לבוא ולהגיד 'ניקולה צריך ללכת', זה לא הוגן. צריך לכבד את זה שאולי המערכת חושבת מעבר לכתבה האחרונה של הפרשנים והעיתונאים".

אותה מערכת כמעט פיטרה אותך בעונה האחרונה שלך במכבי. זה נגמר עם זכייה ביורוליג.

"לקחתי הרבה דברים, אליפויות, גביעים, הגעתי לפיינל־פורים. אבל עם כל זה, כשאתה מאמן את מכבי ואתה עובר חודש לא טוב, אתה עלול ללכת הביתה. ככה זה. אם זה נכון או לא נכון, נשאיר להיסטוריה".

במכבי עשו מהלך טוב עם ההחזרה של עומרי כספי?

"מקווה מאוד בשבילם וגם בשבילו. זה לא קל לחזור אחרי עשר שנים ב־NBA אבל עומרי כספי הוא מי שמסוגל. הוא עשה קריירה מדהימה. מי שלא מבין את זה, אם יש כאלה, חבל".

אתה תנצח בקרב הזה מול הטרשת הנפוצה?

"תראה, להגיד שעוד שנתיים הדבר הזה לא יהיה קיים אצלי, זו לא אפשרות סבירה. אם ניצחון זה להמשיך ולתפקד ולהוציא את הכי טוב שאפשר, כן. אני אנצח. אין לי ספק".

razs@yediot.co.il

פרסום ראשון: 08.09.19 , 23:20