המתחזה

סיפור מאת: אהרן פרלמן

נביחות כלבים ורעש מחריש אוזניים של שרשראותיהם, שידרו לתושבי הכפר רוסקוב אזהרה: 'אדם זר בקרבנו!' המקומיים, שעוד לא נגמלו מהפחדים והאיומים של אנשי היער, עמדו בהיכון לכל מקרה. הפחדנים חשבו על מחבוא, העדיפו להצטייד בסכינים? מארק נאבק בחיות שהשתוקקו לנשוך את רגלו ואת החלק הרך יותר. הוא כיתת רגליו מבית לבית, התחזה למסכן, המחפש עבודה. תוך כדי כך הפעיל את החיישנים הטבעיים המכוונים כלפי חוץ. האיש הצליח לקלוט את כל הרעשים: של הרפת, של האורווה, החזיריה, השפנייה והלול, אפילו קלט את ציוץ הציפורים על העצים. מארק היה מדוכא ומאוכזב מאוזניו, שלא קלטו בכי הפעוטה שחיפש, נכנע לייאוש, אשר ציווה עליו להרים ידיים ולנטוש את הכפר. תוך כדי צעידה על דרך העפר, לכיוון החוצה, שמע צעדים מאחוריו. צעדים קצרים אך מהירים של אישה, אשר השיגה כמעט בריצה, את צעדיו האיטיים.

"שלום אדוני! אני יאנה, אפשר להצטרף? משעמם לי ללכת לבדי." מארק נדהם מפנייתה הישירה, מהאומץ של הזרה. הוא התבלבל לנוכח דמותה המרשימה של האישה. השהה תשובתו לרגע קט ולבסוף השיב בכן רבתי, כשחיוך חביב מתפשט מפה לאוזן: "אשמח מאד". טרם נגעה תשובתו בתוף אוזניה של היפיפייה, החלה לדבר, להשמיע, לספר ולרכל על אנשי הכפר. היא ידעה לפרטי פרטים על כל המשפחות, טיפלה בהן בסדר מופתי לפי הבתים, לא דילגה, 'חלילה', על אף אחד מהם. תוך זמן קצר, מארק ידע מי מהבנות התחתנה מאהבה ומי מסיבות אחרות. מי התגרש, מי עמד להתחתן ומי עומד להתגרש, הוא ידע גם את שמות הבנות המועמדות לנישואין ואת אלה הפסולות, המיועדות לגורן בלבד? הנתיב הפנימי עמד להסתיים, אך לא סיפוריה. "עוד מעט", אמרה, "נעלה על כביש-הכורכר הראשי, אנסה לעצור כל עגלון שיזדמן לי, כפי שנהגתי בימי הכיבוש הנאצי. תמיד מצאתי בעגלה מקום לעוד שניים".

כביש הכורכר בלט כבר לעין והיא עוד לא הספיקה לספר הכל, עוד לא נגעה בחורשה 'הרומנטית' ובבית העלמין הכפרי. "אני, לא אוהבת להרבות בסיפורים", אמרה, "והרכילות ממני והלאה, תסתכל ימינה, על הגבעה, מתחתיה, שם בוואדי, שוכן בית הקברות של הכפר, גם שם אין שוויון." האישה דיברה, מבלי לשים לב שמארק כלל אינו מקשיב לה. הוא היה שקוע במחשבה אחת ויחידה: איך לגלות את מקום הימצאה של הפעוטה. יאנה המשיכה: "יש מצבות משיש, מפוארות עם גן פרחים מגודר, תענוג להיקבר שם, ממש צמוד אליהם מתנוססים צלבים, תוצרת עצמית, עשויים עץ גולמי, תקועים סתם באדמה. מדי פעם, כבשה מלקטת את עשב הבר, את הקוצים והדרדרים."

'האישה שאינה אוהבת להרבות בסיפורים ושונאת רכילות' נזכרה לפתע, בבית האחרון: "שם, בסוף הכפר, מתגוררת צעירה, בודדה, עם פעוטה, המייללת יום ולילה. מביתה האחרון עד למרכז הכפר, נשמעים הדי-הבכי של היצור המסכן. לא ראינו אף פעם את בטנה נפוחה ולא זכינו לראות את האב הביולוגי. 'הממזרה' כלל לא דומה לה. שמועות רבות מספרות שהיא גנבה אותה באופן מסתורי. היא מתחבאת ונמנעת מלהופיע עם הפעוטה בפומבי". פקעה סבלנותו של מארק לשמוע אותה, אך העמיד פנים של מקשיב ומתעניין ברכילות. ראשו כבר היה בבית האחרון של הכפר? 'לפתע נזכר': "שכחתי התעודות" וחזר לכפר, ישר אל הבית האחרון. קול- בכי-קורע-לב של פעוטה, עצר אותו ליד 'הבית הבודד'. מארק הזדמן לכתובת שחיפש, אולי לאדם המיועד. היא הייתה בכיוון הבאר, לשאוב מים. הדלת נשארה פעורה. קול בכי של פעוטה פרץ החוצה, מה שהגביר את התקוות של מארק? האיש התבלבל וגמגם: "אני מ?מחפש עבודה תמורת אוכל בלבד". ללא הסוס השיבה: "ואני מחפשת פועל. התקבלת לניסיון! אתה יכול להתחיל בזה הרגע".

יחד צעדו לבאר, מארק פרש לפניה רשימה של כוונות לייעול ביתה ומשקה הזעיר. ראשית, הבטיח להתקין גלגלת לבאר ומתקן מעץ, לייבוש כלי המטבח לאחר השטיפה. הוא גם הבטיח לקנות קערה, בה ירחץ את הפעוטה לעתים? סטאשה הקשיבה בחצי אוזן, את החצי השניה הקדישה לקולות הבכי המטרידים, שהסתננו מבעד לדלת. מוטרדת גם שהתינוקת דוחה כל מאכל ופולטת כל המוכנס לפיה הקט.

מארק הקשיב בצער רב, ליללות, שליוו אותם עד לבאר וחזרה הביתה. תחושותיו האגואיסטיות גברו על הצער… רק הגיעו הביתה, פנה האיש אל מיטת הייצור הזעיר והחל לשחק איתה. -היא חדלה לבכות. מיטתה, העשויה עץ גולמי גס, הפריעה לעיניו. הוא קיבל החלטה נחושה לעבד ולהחליק את העץ באולר כיס, שהיה ברשותו. סטאשה הביעה התפעלותה מהרצון הטוב ומהכשרון הטבעי של מארק "לשעשע פעוטות ולהרגיען", והוסיפה: "כמו אב ביולוגי". האיש חייך בהנאה מהמחמאה וקבל אותה כמובן מאליו. הוא הרהר שעה ארוכה. מחשבותיו הפליגו הרחק הרחק לגטו. הוא ראה לפניו את התמונה, בה אשתו מוחה את הדמעות בשרוולה, כשמוסרת לידיה של אישה נוצריה את הייצור האהוב עליה, בתקווה להציל את נפשה. "אמנם", הרהר מארק, "היא גדלה יפה והשתנתה לבלי הכר, אך שמרה על אי אלה סימנים בגופה, שלעולם אינם משתנים. לעומת האישה, שבמאומה לא דמתה לנוצריה מהגטו? מארק תהה, לא הבין את התעלומה והחליט להתחקות לחקר האמת, לגלות את המאמצת המקורית?

סטאשה, גם היא לא הצליחה להתחקות אחר התעלומה של מארק, הוא כולו היה סימן שאלה בעיניה: "גבר שאוהב תינוקת זרה, משחק איתה, מרגיע, רוחץ, מחתל, מלביש ומסרק אותה, אפילו מוצא סימנים ופגמים על גופה?" סטאשה לא חסכה בשאלות: "מי אתה, היכן אתה מתגורר, מאין אתה צץ כל בוקר?" האיש ידע יפה להתחמק מרוב השאלות. היא נותרה בתחושה שמוסתר מפניה סוד כמוס. היא לא נכנעה והחלה ללחוץ, שיגלה לה 'סודות מן החדר.' היא כעסה, או שהעמידה פנים של כועסת, לא הרפתה ממנו עד שחשה בסממנים הראשונים של הרפיה בעקשנותו. מארק השתדל לרצות את סטאשה, העדיף לקרוא בתווי פניה חיוכים של שמחה, עשה הכל שביכולתו להיות הגורם הישיר לכך. למען המטרה הקסומה והקדושה, החליט לשקר לה. מדמיונו הפרוע הרכיב סיפורי בדים יפים ומותחים: "אני מפקד על קבוצת מחתרת, המטה ממוקם ביער הקרוב, לשם אני נעלם בלילות, מחלק הוראות ופקודות ומשם אני צץ אליך בבקרים. אחרי שהתפטרנו מהגרמנים צריך להבריח את הצבא האדום מארצנו ולחסל את היהודים שנותרו." תוך כדי דיבור לא הסיר מבטיו מהאישה, בחן תגובותיה למילים האחרונות… "אני פונה אל מצפונך, אל הרגשות הלאומיים שלך, לשמור את הסוד בינינו ולהסתפק בשאלות ששאלת עד כה?" סטאשה שמה ידה על הצלב שעל החזה, העיפה מבט אל תמונתו של ישו, התלויה על הקיר, הצטלבה ופלטה את המילים: 'מתחייבת אני!' והוסיפה: "מהיום אתה גם מפקדי הנערץ". שתי המילים האחרונות נתקבלו אצל מארק כמחמאה, אבל מעורבת בספק גדול, אם הוא זכה בהן בזכותו הוא, או 'בזכות הגדרת המטרה האנטישמית של הפרטיזנים, בה הוא מפקד?' האיש חייך, חש ניצחון חלקי, שנפל בחלקו על סטאשה. את החלק הנוסף קיווה להשיג בזמן הקרוב. באחד הבקרים, הוא איחר, הגיע לאחר שסטאשה סיימה את העבודות השגרתיות של הבוקר. בצדק הניחה שמארק לא יבוא היום. הרתיחה מים בסיר הגדול של החזירים, רוקנה את הקערה מהכלים המלוכלכים, הסירה בגדיה מעל גופה ובשמחה החלה להתרחץ. כשהייתה עטופה בקצף סבון כביסה, נפתחה הדלת. בלי לומר מילה ניגש מארק אל הקערה, נטל לידו את המטלית והחל לקרצף את גבה מלמעלה למטה. כעבור רבע שעה נותרה שלולית בוצית על רצפת האדמה, נותרה קערת הפח והכסא, עליו הייתה מונחת הקערה. המים החמים הוחלפו, הגופות התחלפו, השלולית על הרצפה התעמקה קמעא. מיטת העץ, תוצרת כפרית, קבלה לתוכה את שניהם, ללא אפליית מין וגזע, לעינוגים ולפליטת סודות כמוסים. בבוקר, חדל מארק להיות המפקד וסטאשה חדלה להיות אם מאמצת יד שניה?

סיפור מאת: אהרן פרלמן