האוניברסיטה העברית – דו"ח מסכם לשנת 2016

מיכל צ'צ'יק, סטודנטית

המפגשים עם הפונה במסגרת המעורבות החברתית בשילוב עם הליווי וההדרכה היו אולי הדבר שהכי למדתי ממנו בשנה הזאת. מעבר לחומר העיוני והתיאורטי שהקנו לי השנה, המפגש החי עם א' היה החוויה המשמעותית יותר. גם ההדרכה שקיבלנו משבתאי הייתה מאוד משמעותית ויצקה אור ותובנות למפגש שיכל לקבל פנים אחרות לולא ההדרכה. למדתי להקשיב באוזן אחרת לדבריה של הפונה בשיחה – לעומק יותר, גם אם הדברים שנאמרו לאו דווקא היו "עמוקים".

ההשתתפות בקבוצת התמיכה של חולי הטרשת וכן ביום העיון של האגודה תרמו להבנה של הסיטואציה ושל הקשיים שמלווים את החולים. הידע על המחלה ועל המאבקים היום יומיים שאיתם הם מתמודדים היו חשובים, וגרמו לי להבין עד כמה הגוף הבריא והמתפקד חשוב, וכאשר הוא אינו בריא ואינו מתפקד עד כמה הדבר יכול להשפיע על המצב הנפשי. הקרבה לאדם עם קושי פיזי מתמיד, שיכולתו ללכת נפגעה, גרמו לי להעריך מחדש את היכולת שלי ללכת, ומצאתי את עצמי גומעת מרחקים מבית הפונה בחזרה הביתה ברגל בסיום הפגישות שלנו.

גם הדברים שבהתחלה היו נראים לי "מכשול" למפגש האינטימי עם הפונה (כמו מבוכה למשל), זכו לזרקור של התבוננות וחקירה, ומתוך כך גם תרמו להבנה והעמקה. היו לי עוד הרבה מפגשים במשך השנה הזאת, אך לא כולם זכו לאותה התבוננות ב"זכוכית מגדלת". אומרים שאם אדם מרגיש שאין לו מספיק זמן או משאבים, כדאי לו לפעול בכיוון ההפוך מהדרך הצפויה: להקדיש יותר זמן לאחרים, ובכך להיווכח שאכן יש לו לתת. ואכן הרגשתי שגם אם הגעתי למפגשים בתחושה לא פנויה, התנסיתי בלהתפנות שוב ושוב לאדם אחר, ובכך להגדיל את הפרספקטיבה ואת הלב.